משנה: במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב? יונה גודמן מוצא כאן קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו".
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, אשר במקורו מופיע במכילתא (פרשת בא. ובשינויים משמעותיים בירושלמי בפסחים) היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים. תיאור הדו-שיח מופיע בארבעה מקומות שונים בתורה, וכל פעם תכניו שונים. הסיבה לשונות אינה נובעת (חלילה) מהבדלי גרסאות אלא מהעובדה שישנם ארבעה טיפוסי בנים שונים, ועם כל אחד מתפתח דו-שיח ייחודי אחר. למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו?
בדור בו בולט הניסיון להעניק חינוך דומה לילדים, חשובה הדרכת התורה שנשים לב לשונות הקיימת אפילו בין ילדי אותה משפחה. רבים מאיתנו מפתחים דגם של חינוך כלפי הילד הבכור, ומתוך הרגל מנסים להעתיקו גם לילדים הבאים. בדומה, אחד מילדינו מפיק תועלת מלימודיו בבית ספר מסוים, ואנו שולחים לאותו מוסד גם את אחיו הבאים בטור. והנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו.
לאחר הקדמה זו ראוי לעיין בכל אחד מתיאורי הבנים שבתורה, וללמוד ממנו יסודות חינוכיים העשויים לסייע לנו בבואנו לחנך ילדים שונים. מבין ארבעת הבנים, ננסה הפעם לעיין דווקא בזה שממעטים לדרוש בו, הוא הילד "שאינו יודע לשאול". בציורים המעטרים את ההגדות מוצגת דמותו של ה"אינו יודע לשאול" כתינוק עם מוצץ או כבעל מנת משכל נמוכה. רוב הציירים מפרשים את תופעת אי-שאילת שאלות כנובעת מהיותו תינוק בתקופת טרום הדיבור. אך ניתן להציג ציור ומשמעות הפוכים. רבים הילדים אשר בצעירותם מדברים המון, בשפה עשירה וקולחת, ודווקא כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות אין שומעים את קולם למעט בהקשר לצרכיהם הפיסיים. את השיתוף ברגשות ובדילמות חיים משמעותיות הם שומרים לחברים ולפייסבוק… רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו. אולי זו התשובה לתמיהה מדוע חז"ל מביאים את אותו פסוק ("בעבור זה עשה ה' לי") גם ביחס לבן שאינו יודע לשאול וגם ביחס לבן הרשע. כביכול מזהירים שאם חלילה "נירדם בשמירה" נוכח פני זה 'שאינו שואל' (אותנו…), הוא עלול חלילה להיהפך בסוף לרשע.
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו".
נוכח הפרשנות שהצענו לדמותו של "אינו יודע לשאול" (לא כתינוק עם מוצץ אלא כמתבגר שאינו משתף) ונוכח תפקידנו החינוכי כלפיו (לקחת אחריות על מאמץ מתמשך לטפח שיחה משמעותית אשר ראשיתה בנושאים לא-אישיים כמצה וכמרור) – נוכל להציע פשט חדש בעצת משלי (לא,ח): "פתח פיך לאילם". הפסוק בדרך כלל מובן כקריאה לקום ולייצג את מי שאילם עקב היותו בשולי החברה. לפי פירוש מקובל זה, היה צריך בעצם לכתוב "פתח פיך למען האלם". לדעתנו, ניתן לקרוא כאן גם מסר חינוכי אחר: פתח פיך – כלפי האלם, וסייע לו לפתוח את פיו. אם בנך הוא אלם בכל הקשור לרגשותיו ותהפוכות גיל ההתבגרות, אל תשלים עם זה, אלא עשה מאמץ מתמשך לבנות איתו קשר יותר עמוק ומשמעותי.
השבוע נברך את ברכת האילנות. באופן מפליא, ניסוחו כולל לא רק הודיה על האילנות אלא גם על הבריות ("בריות טובות ואילנות טובים"). מסביר 'הבן איש חי' (מובא בחוברת הלכה של הרב הריס) כי כמו שהעץ עמד במשך החורף – ערום ושותק, מבלי ללבלב או להאיר פנים, כך לעתים נראים בני אדם.
עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם.
יונה גודמן הוא ראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות ישראל'
