"קו העוני" במדינה כיום הוא קו יחסי המבוסס על אחוז מסויים מן ההכנסה הממוצעת במשק. חישוב זה גורם לכך שככל שההכנסה הכללית במשק עולה, כך עולה גם קו העוני וגדל מספר העניים. על פי הגדרה זו, תוספת שכר כללית שתנתן לכלל העובדים לא תוציא משפחות ממיקומם מתחת לקו העוני, באשר עם תוספת השכר יעלה גם קו העוני.
נוצר איפא מצב שקו העוני אינו משקף את מצבם האמיתי של המשפחות. עשויות להיות משפחות המוגדרות "עניות", אך רמת החיים לה הם רגילים מאפשרת להם להסתדר טוב עם הכנסתם. מאידך, יתכנו משפחות המוגדרות כמשפחות שאינן עניות, אך בכל זאת אינם יכולות "לגמור את החודש".
קו העוני במקורותינו מוגדר באופן שונה לחלוטין:
המשנה במסכת פאה (ח, ח) אומרת: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". מאתים זוז הוא הסכום שהיה בו בכדי לאפשר קיום מנימאלי לשנה. סכום זה משתנה בהתאם לשינויים במחירים במשק, וכמו שפסק השלחן ערוך (יו"ד רנג ב): "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם "
הרי שהזכאות לקבל מהקופה הציבורית נקבעת על פי קריטריונים אוביקטיבים. ורק מי שאין לו אפשרות לקיים את משפחתו קיום מינימאלי זכאי לכך.
אמנם מצאנו גם שיעור סובייקטיבי: נאמר בתורה: (דברים טו ח) "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:"
ודרשו בספרי: "די מחסורו, אין אתה מצוה לעשרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס ואפילו עבד", הרי שכל השלמה של מחסורו הסוביקטבי של אדם, גם בדברים שמעבר למינימום הנדרש הם בגדר מצוות צדקה.
אך יש הבדל בין השיעורים: השיעור האוביקטיבי נועד למי שאינו מתבייש וחושף ברבים את עובדת היותו עני, כגון שמחזר על הפתחים, הולך לבית התמחוי, או בימינו, פונה למחלקת הרווחה בעיריה. לאדם כזה מחוייבת המדינה לתת את המינימום הדרוש לו למחייתו.
"כדי מחסורו" יש לתת למי שירד מנכסיו ומתבייש לחשוף זאת. עבור אדם כזה אין חובה של המדינה לעזור, אך מצווה לערוך "מגבית שקטה" בין בעלי היכולת על מנת לאפשר לו, במידת האפשר, להמשיך לחיות כפי שהיה רגיל.
