בציווי על הבאת "מחצית השקל", הפותח את פרשתנו, מציגה למעשה התורה את מידת השוויון שיש לנהוג בין עשיר ודל בכל הקשור לפעילות במקדש: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם".
התורה איננה מפרטת כאן מיהו העשיר ומיהו הדל, מה שבאופן טבעי מעלה את השאלה כיצד פירשו חז"ל את המושגים הללו. ועוד יותר מכך מעניין האם יש קשר בין הגדרות התורה למושגים אלה לתפיסה המקובלת לגביהם בכלכלה המודרנית.
חז"ל במשנה במסכת "פאה" מגדירים את קו העוני כנגזרת מהצורך לקבל תמיכה יומית ושבועית, וכן ביחס לזכאות להיקרא "עני"- כלומר להיות זכאי לקבל את המתנות המגיעות לעניים ע"פ הגדרת התורה: "מי שֶׁיֵשׁ לו מזון שתי סעודות – לא יִטּוֹל מן הַתַמְחוּי; מזון ארבע עשרה – לא יִטּוֹל מן הקּוּפָּה… מי שֶיֵש לו מאתים זוּז – לא יִטּול לקט שכחה ופאה ומעשר עני… מִי שֶיֵש לו חמשִים זוּז, והוא נוֹשֶא ונותן בהם – הַרֵי זֵה לא יטּוֹל" (פאה פרק ח משניות ז-ט).
התמחוי הוא האוכל המחולק לעניים בכל יום. מדובר באוכל טרי המבושל ומחולק לעניין מידי יום. המוסד המקביל לתמחוי בימנו הם "בתי התמחוי" שגם הם מחלקים את האוכל. ה"קופה" שעליה מדברת המשנה היא מקור לחלוקת כסף לנזקקים. את הכסף לקופה אוספים מידי שבוע, ומידי שבוע הקופה מחולקת מחולקת. האופי השונה של התמחוי והקופה (יומי מחד ושבועי מאידך), מעיד גם על זכאות שונה לכל אחד מהם. הקריטריונים לקבלה מכל אחד מהם שונים. לתמחוי זכאי רק מי שאין לו אפילו מאכל ליום אחד. בדרך כלל מדובר באורחים ועוברי אורח בעיר שנחשבים עניים באותה השעה. לקופה, לעומת זאת, זכאי רק מי שאין לו מספיק אוכל לשבוע. נראה כי המוסד המקביל בימנו ל"קופה" הן קצבאות הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה. מיסי הביטוח לאומי נגבים מכולם ברמה חודשי ומחולקים לנצרכים גם כן ברמה החודשית, כל אחד על פי הדרוש לו (קצבאות ילדים; זקנה; השלמת/הבטחת הכנסה; אבטלה ועוד). דרגת עוני נוספת עליה מדברת המשנה הם "מתנות עניים". כאן חז"ל קבעו גדר מוחלט לזכאות והוא "מאתים זוז". ה"ערוך" בערך זוז כתב כי "דינר וזוז אחד הן". שיעור הדינר הוא 96 גרגרי שעורים מכסף, ואם כן מאתים זוז הם כעשרים אלף גרגרי כסף. משקל מיני השעורה המוכרים לנו נעים סביב0.045 גרםולכן 20,000 גרגרי כסף הם קרוב ל-1 ק"גכסף שמחירו בימנו נע סביב אלפיים שקלים חדשים. שיעור הוא הכי קרוב למה שמוגדר כיום כשכר מינימום. לפי זה מי שלא משתכר שכר המינימום רשאי לקבל מתנות עניים.
לעומת שיטות אלה של חז"ל, כיום ישנן שלוש שיטות מקובלות למדידת עוני:
- קביעת עוני בצורה יחסית – בשיטה זו עני הוא מי שסף ההכנסה שלו נמוך במידה רבה מהכנסתם של רוב תושבי המדינה. בשיטה זו גם שיפור משמעותי במצבם הכלכלי של כלל האוכלוסייה בשיעור שווה, לא ישנה משמעותית את אחוז העניים בה. גישה זו היא המקובלת בישראל וברוב מדינות העולם. בישראל מוגדר 'קו העוני' כ-50% מההכנסה החציונית, כשהחישוב נעשה לפי מספר המבוגרים הסטנדרטיים במשק בית. מכאן שקו העוני לאדם יחיד נמוך משמעותית מקו העוני למשפחה שבה שלושה ילדים.
- השיטה השנייה לקביעת עוני מסתמכת על "סל מוצרים" שנחשבים בעיני הרוב לבסיסיים והכרחיים לקיום אורח חיים תקין, ובדיקת שיעור התושבים שהכנסתם נמוכה מכדי לקנות את "סל המוצרים" הזה. קביעת המוצרים ההכרחיים היא ביחס למקובל במדינה שבה מדובר.
- השיטה השלישית היא קביעת סכום כסף נמוך מאוד (באופן שרירותי) ובדיקת שיעור האנשים שהכנסתם נמוכה ממנו. שיטה זו מודדת "עוני מוחלט" והיא מקובלת בעיקר במדידות בינלאומיות שבהן קשה להגדיר מהו "סל מוצרים" הכרחי. הסף המוגדר כיום כ"עוני מוחלט" על ידי האו"ם הוא הכנסה יומית של שני דולר אמריקאי (פחות מעשרה שקלים).
אם ננסה להשוות בין ההגדרות של חז"ל ושיטות המודרניות לקביעת העוני, נראה כי אפשר לומר שהמשנה נקטה בשתי השיטות המודרניות האחרונות לקביעה מי יכול לקחת מהתמחוי והקופה (קביעת שיעור של סל מוצרים דומה מבחינה זו לגדר של חז"ל לארבע עשרה ארוחות בשבוע, ושיעור של 200 זוז עבור שאר מתנות עניים דומה לשיטה השלישית). יוצא שדווקא שיטת המדידה הראשונה, זו היחסית שגם נהוגה כיום בישראל איננה מתאימה להלך מחשבת חז"ל הגורסת כי יש צורך ומצווה לעזור למי שנזקק לכך ברמה הפרקטית, בעוד שמי שחסר מבחינה יחסית אין מצווה להחזיק בו.
מסקנה זו מראה עד כמה דיני הצדקה בעיקרם ממקדים את הבעיה לא בעושרו של העשיר אלא בעניותו של העני. דיני הצדקה מעדיפים להעניק סיוע לעני בדרך שתביא במקביל לריבוי עושרו של העשיר (או לכל הפחות לשימור חוסנו הכלכלי), ולכן מדידה יחסית של העוני איננה מעניינת את חז"ל. הלכות צדקה ממקמים את מתן המענק והנדבה, המכונים כיום תשלומי העברה, במקום נמוך במסגרת תפיסתם החברתית-כלכלית, והם ממליצים דווקא על גילום הסיוע במתן הלוואות ויצירת מקומות עבודה. סיוע בדרך זו לשכבות החלשות עשוי לתרום לחילוץ חלקם ממעגל המובטלים בלא פגיעה בהונם של העשירונים העליונים. אם כן יותר מבעיית הפערים החברתיים, חז"ל מבקשים באמצעות הצדקה לענות על בעיית העוני עצמה.
הרב ד"ר דרור פיקסלר הוא רב בקהילת נוף סביון בקריית אונו, מרצה באוניברסיטת בר אילן ומרבני 'צהר'
