קיומה של מדינה אינו מחייב בהכרח את אחריותה להתמודדות עם העוני. אפשר שהמדינה תגדיר את חובתה רק כלפי חוץ, או שתצמצם את חובתה להסדרת הסדר הציבורי. הרמב"ם לדוגמה ניסח את חובותיו של המלך: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (הלכות מלכים ד, י). אמנם, אין פירוש הדבר כי זו תפיסת המדינה במחשבת היהדות כולה: אפשר שאין הלכה כרמב"ם ויש דעות אחרות בעולמה של היהדות; אפשר שאין לזהות את ה"מלך" עם המדינה – ישנן רשויות אחרות במדינה היהודית התורתית, והן מופקדות על נושאים אחרים. כך לדוגמה אפשר שדווקא רשות הכהונה והמקדש מופקדת על החינוך: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). אם אכן כך הם הדברים, מדובר באחריות לאומית לחינוך, אך אין היא מופקדת בידי השלטון אלא בידי גוף אחר. מעבר לכך, אפשר שגם הרמב"ם עצמו יטיל משימות אלו על המלך, וזאת לאור דברי הנביאים המלמדים כי ישנה אחריות שלטונית גם לצדק החברתי ולחסד.
אולם מעיון בדברי הנביאים אנו מוצאים תמונה שונה לחלוטין. אנו רואים כי הנביאים ראו את עיקר פעילות המנהיגים בדאגה לצדק ולמשפט, לחלשים כלכלית ולהולכים בצידי הדרכים החברתיות, כמו היתום והאלמנה. הנביאים טענו כלפי המנהיגים כי אין הם ראויים לתפקידם בשל העובדה שהם לא שמו את הנושאים החברתיים בראש מעייניהם. הנביאים טענו אפוא כי מעבר לקביעה הפורמאלית של התחומים בהם המדינה חייבת לעסוק, קיים שדה ענק של תחומים בלתי פורמאליים, אולם חשובים לא פחות ואולי יותר, והוא השדה החברתי.
צריך להדגיש כי השפה שהנביאים דיברו בה הייתה שפה כפולה. שפה אחת הייתה שפה של חסד, כגון בהפטרה שאנו קוראים בשחרית של יום הכיפורים: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". זו שפת האלטרואיזם, נדיבות הלב, הבחירה החופשית של האדם לעזור לאחר, והדאגה החורגת משפת החובות. שפה שניה שהם דיברו בה הייתה שפת הצדק. כאן אין מדובר בהתנדבות, אלא בחובה המוטלת על החברה, ומכוח זה על מנהיגיה, לדאוג לחלוקה צודקת של הנכסים, של העושר, של החובות ושל המאמצים הלאומיים.
במשך הדורות לא זכינו לקיומה של מדינה עצמאית, ועל כן אין לנו מסורת של ממש כיצד על הדברים האלה להתנהל בפועל. הקהילות היהודיות מימשו עיקרון זה בצורה חלקית, וידועים דברי הרמב"ם "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה", לאמור: על אף שאין מדובר בממלכה ובדיני מדינה, ידעה הקהילה היהודית לראות חובה לעצמה למלא את המשימה הזו, ולא להותיר את מעמד העניים לידי נדיבות הלב של אנשים בודדים. קופות הצדקה, חברות הכנסת אורחים וביקור חולים, התמחוי וכדו' היו למוסדות קהילתיים, וחלק מתקציבם היה ממיסי חובה שנהגו בקהילה.
בשעה ששבנו למדינה אנחנו צריכים לקבוע אפוא על מה תהא המדינה מופקדת ועל מה לא. נראה לי כי ביסודו של דבר נכון יהיה לחלק בין הצדק ובין החסד. תחומים שהם תחומי חסד ראוי שיישארו לנדיבות הלב, למגזר השלישי, לעשייה החברתית וכדו'. הדבר נובע מסיבות שונות, וביניהן ניתן לציין את העובדה שרק הקהילה המקומית יודעת היטב את הצרכים, מסוגלת להתגייס בצורה ממוקדת לסיוע סובייקטיבי של לכל אחד וכדו'. לא זו בלבד, אלא שהדבר חשוב גם לקהילה עצמה, שכן הנתינה אינה רק פיתרון לבעיות הסוציאליות של הנזקקים לה, אלא גם חלק מעיצוב האישיות של הנותן.
לעומת זאת, ישנם תחומים שאסור להשאירם למושגי החסד, והמדינה היא זו שחייבת להיות מופקדת עליהם: חוקי עבודה הוגנים, צדק חלוקתי, הנגשת מוסדות החברה לבעלי מוגבליות וכדו' – כל זה אסור להשאיר לנדיבות הלב. זו תפקידה של המדינה ובכך היא נבחנת.
