שאלה: מיד פעם אני מוצא את עצמי מתחמק מלהגיע לחתונות של חברים או בני משפחה וכל זה בכדי להימנע מהסיטואציה שבה אני מרגיש כפוי לתת מתנות בסכומים גדולים בהרבה מאלה שתכננתי. מדובר בדילמה שאני מתמודד עמה בעיקר כשמדובר באירועים בעלי סטנדרט גבוה ושמחירי המנות המוגשים בהם גבוהים במיוחד. האם כך באמת ראוי לנהוג? האם קיים חיוב לפיו המתנה צריכה להיות בגובה מחיר המנה?
תשובה: שאלתך היא למעשה סוגיה שלמה הנידונה בבתים ומשפחות רבות וגורמת למועקה של ממש במקומות רבים. ראשית יש לומר כי לכאורה ניתן לחייב את המשתתף בחתונה בעלות המנה וזאת משתי סבות עיקריות:
ראשית, בגמרא מבואר כי כבר אז היה מקובל שאורחים משתתפים בהוצאות החתונה. כך גם כתב הטור (וכן בשו"ע אה,ע סי' ס'): "דרך הבחורים כשאחד נושא אשה חבריו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה ובאים ואוכלים עמו ז' ימי המשתה, או מקצתם, וכשישאו גם הם הוא פורע להם מה שעשו לו ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו ואוכל ושותה ושמח עמהן וזה נקרא שושבינות- פירוש מריעות".
לפי הנאמר לעיל עולה כי מתנה לחתונה היא לא פעולה וולונטרית בעלמא, והדברים אף מקבלים משנה חיזוק בהמשך דברי הטור שקובע כי "דין מלוה יש לו שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אח"כ ולא חזר חבירו ושלח לו, יכול לתובעו בב"ד".
למדנו אפוא מדברים אלו כי המנהג לשאת בהוצאות החתונה, אם באמצעות כסף או שווה כסף, היא אפילו סוג של חוב שבו מתחייב המקבל כלפי הנותן לכשזה יחתן את בנו בהמשך.אולם כבר כתב השו"ע ועוד רבים מהפוסקים כי בימינו כל דיני השושבינות אינם נוהגים ולכן השמיטם השו"ע מספרו. אולם גם כך עדיין ניתן לחלק ולומר כי רק החלק המדבר על כך שניתן לתבוע שושבינות בטל ואינו נוהג, אולם המנהג לשלם על הוצאות החתונה עדיין קיים ונוהג.
הסיבה השנייה לפיה לכאורה ניתן לחייב את המשתתף בחתונה בעלות מנתו הם דברי הרמ"א שכתב: "אומר לחברו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה"(חו"מ סי' רמו' סעיף יז'). מכאן נראה כי על אדם המוזמן לאירוע לצאת מתוך הנחה כי כוונתו של המזמין היא שהמוזמן ישתתף בהוצאות הסעודה, ולכן הרי שגם חלה עליו החובה לעשות כן.
אלא שרבים מהפוסקים סייגו את הפסיקה הנ"ל, וראשון להם הוא "בעל הלבוש" שהגביל קביעה זו למקרה שהדבר לא נעשה בדרך של הכנסת אורחים אלא בצורה שאפשר לומר עליה היא כמעט מסחרית..כמו כן כתב בעל "ערוך השולחן" שגם אם חייב לשלם, אינו חייב אלא כשעור של הסעודה הנחסכת למוזמן (כלומר עלות האורחה שהמוזמן היה אוכל באותו ערב אם לא היה מוזמן לאירוע) ולא גובה ההוצאה של המזמין. מכאן שגם אם חל חיוב מסוים על האורח המגיע לחתונה הוא אינו בגובה עלות המנה אותה הוא אוכל, אלא בשיעור החיסכון שנגרם לו מעצם היותו מוזמן לאירוע.
העולה מדברינו אלה הוא כי אין חיוב לכך שהמתנה תהיה בגובה מחירה של המנה בחתונה .
עד כאן הדיון במישור ההלכתי הטהור, אולם עוד רבות ניתן לומר על נושא זה במישור החברתי שבו ראוי להתריע בשער בת רבים על כך שהגיע העת להוריד את גובה המתנות, וזאת בכדי שתיווצר אוירה ציבורית שבה לא משתלם לערוך שמחות בסטנדרטים מוגזמים. מצב שבו אנשים נמנעים מלהגיע לשמחות של חבריהם אך ורק בשל הנטל הכספי שהם חשים שמוטל עליהם בשל גובה עלות המנה הוא עקום לגמרי. הגיע הזמן לעצור תופעה זו ולקבוע נורמה מקובלת לא רק לגובה המנה אלא גם לגובה המתנה, כשמנורמה זו אין חריגות גם בחתונות ואירועים שבהם לכאורה בעלי השמחה משקיעים יותר.
הרב דוד סתיו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת, רבה של העיר שהם וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
