משנה: אב אחד נאלץ להישאר עם בנו הקטן לראשונה לבד כי אשתו נסעה לחו"ל. בבוקר, הוא הכין את הילד וירד איתו לכיוון הגן. כשנכנס לגן אמרה לו הגננת כי היא מצטערת אבל הילד לא שייך לגן הזה… מעט נבוך יצא מהגן ועבר את הכביש לגן לסמוך. גם שם אמרה לו הגננת אותו הדבר. וכך הלאה ארבעה-חמישה גנים. בגן השישי הבן אומר לו:אבא, אם אנחנו הולכים לעוד גן אחד אני אאחר לבית ספר…
______________________
החופש הגדול כבר כמעט מאחורינו ושנת הלימודים החדשה עומדת בפתח. הרבה הורים נושמים עכשיו לרווחה. 'טוב, שהסיוט הזה נגמר! עוד שבוע והייתי משתגעת…', 'הילדים כבר מטפסים על הקירות מרוב שעמום. למה המורים צריכים כל כך הרבה חופש?!', ועוד אמירות בסגנון דומה, נשמעות מפי הורים מרוטי עצבים, המייחלים כבר זמן רב לרגע בו כל זה יסתיים. לא נעים אחרי ההקדמה הזו להגיד את המשפטים הבאים, אבל נדמה לי שבכל זאת חשוב לנו לשמוע אותם –
האמת היא שבתורה עצמה אין בכלל מושג כזה של "בית ספר"! כן, מה שאתם שומעים. מין מקום רשמי כזה, שהילדים הולכים אליו בבוקר וחוזרים בצהריים? הוא פשוט לא קיים.
אז איפה לומדים?! אתם שואלים.
כל ילד אצל ההורים שלו. "וְלִמַדְתֶם אותם את בניכם". פשוט ככה. באופן ישיר, אישי, חם. כמו שרקאבאואמא יודעים.
אלא שעם הזמן, כשהתברר שהורים רבים לא בדיוק מצליחים לבצע את המשימה, התפתח הצורך לקיומה של מערכת ממוסדת ומסודרת שבה אנשי מקצוע יחליפו את ההורים העסוקים ויבצעו את המלאכה שבעיקרון מוטלת על מי שהביא את הילד לעולם ולא על זרים.
אלא שעכשיו כשהאחריות הרשמית על מלאכת הלימוד והחינוך מוטלת על בית הספר והמורים (ואנחנו גם משלמים על זה לא מעט כסף), לעיתים נוצרת אצלנו התחושה כאילו אנחנו פטורים. יש מי שעושה את העבודה בעבורנו.
ולא היא. ההורים לעולם לא נפטרים מהאחריות החינוכית שלהם. יש כוח מיוחד לְמַה שמעבירים הורים לילד שלהם ואין לו שום תחליף. נוסף לזה עדיין את רוב זמנם הילדים מבלים בבית ולא במוסדות החינוך (כל יום אחר הצהריים, בסופי שבוע, חגים, חופשים וכו'), ואז הם תחת רשותינו בכל המובנים. זו ההזדמנות שלנו להעביר להם את המטען שלנו.
וזה לא שאם לא נעשה את זה הילדים לא ימצאו מה לעשות. תסמכו על האינטרנט והטלוויזיה שהם מסוגלים להיות בייביסיטר מעולים גם לילד בן 17. מרגע שהוא קם בבוקר (ב-11 לפני הצהריים, בזמן החופש) עד שעות הערב (2 לפנות בוקר) הוא יכול לרבוץ מול המכשיר ולהעסיק את עצמו. אלא שצריך לזכור דבר אחד: גם לא לחנך זה בעצם לחנך. אם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, דברים אחרים יהיו. וישפיעו.
עידן התמימות
תמיד חשבתי שילדים הם תמימים ואנחנו המבוגרים צריכים לשמור אותם ולהגן עליהם מכל הרע שיש בעולם. כשקראתי את תוצאות מחקרה של פרופ' דפנה למיש מאוניברסיטת תל-אביב, על הרגלי הגלישה ברשת בארץ (TheMarker ,13.5.08), אני כבר לא בטוח בכלל:
"60% מילדי ישראל גולשים באתרים פורנוגרפיים. רק 18% מההורים מפעילים תוכנת סינון אתרים.
78% מההורים אוסרים על ילדיהם למסור ברשת פרטים אישיים. 40% מהילדים מסרו פרטים אישיים לאנשים זרים".
ואחרון חביב (תחזיקו חזק!) – "92% מההורים אומרים שהם סומכים על כך שילדיהם משתמשים באופן נבון באינטרנט".
עכשיו תגידו לי אתם מי כאן התמים.
"לאלוקים הקש אחת…"
ומעשה שהיה כך היה: יהודי אחד עומד בתפילת 'שמונה-עשרה' ומתפלל בדביקות. לפתע, באמצע התפילה, הוא שולף מכיסו חפיסת סיגריות, מניף אותה כלפי מעלה ומחזיר לכיס. לאחר התפילה, ניגש אליו חברו ושואל: "תגיד, מה זה היה הקטע עם הסיגריות באמצע שמונה-עשרה?".
"תראה", הוא עונה, "מחר אני טס לניו-יורק. באמצע התפילה התחילו לרוץ במוחי מחשבות על הטיסה. הנה אני אורז את המזוודות; נוסע לשדה-התעופה; עושה צ'ק-אין, ואז הדיילת שואלת אותי: 'אתה רוצה איזור עישון או לא?'. "הייתי באמצע התפילה ולא יכולתי לענות לה – אז שלפתי את הסיגריות…"
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשהבחור בשורה השלישית לחש למכשיר שבכף ידו באמצע חזרת הש"ץ: "משה, אני חוזר אליך עוד מעט". כעבור ברכה וחצי חזר אותו האקט על ידי זה שישב בדיוק מאחוריו.
כן, אני יודע, מצווה גדולה לדון יהודי לכף זכות. בהחלט ייתכן שאשתו של הראשון בדיוק קיבלה צירים ואל השני התקשרו מבית החולים לומר שזקוקים בדחיפות לתרומה מסוג הדם הנדיר שלו. אבל כשבמנחה סתמית של יום חול חמישה אנשים יוצאים כדי לדבר בסלולארי אתה כבר מתחיל להרגיש קצת לא בנוח. מזל שאני לא ריבונו של עולם. אחרת נדמה לי שכבר הייתי מתחיל להיעלב.
אני ואתה נשדך את העולם
בחור אחד מעֵלִי יצא לדייט ראשון עם בחורה מאזור המרכז, 'עירונית' כזו. היא קצת דאגה שהבחור אמור לחזור לביתו בלילה ב"שטחים" המסוכנים, וביקשה ממנו שייתן לה צלצול כשהוא מגיע הביתה. רק שתדע שהכול בסדר.
הוא, כמובן, שכח (בנים, אתם יודעים…), והלך לישון בלי להתקשר. היא מחכה ומחכה, והוא לא מצלצל. חשבה שקרה לו משהו וניסתה שוב ושוב להתקשר אליו ללא מענה. כשקם בבוקר גילה על הצג של הסלולארי שלו 20 שיחות ממנה שלא נענו.
'יו', חשב לעצמו, 'מה היא לחוצה כל כך?'
ואז שם לב שבסוף גם שלחה לו הודעת טקסט: "מתי כבר תהיה בעלי?"
עכשיו גם הוא נלחץ…
הלחץ בתחום ההיכרויות נובע מסיבות רבות, אך אחת המרכזיות ביניהן, ואני שומע אותה כמעט מכל רווק או רווקה שאני פוגש, זה המחסור ב'הצעות'. המוני בנים ובנות מעולים בגילאי 20+ מסתובבים בינינו. חכמים, מוצלחים ויפים. אה, שכחתי, וגם ממשפחות טובות (המשפחות שלנו, כמובן). רבים מהם משתוקקים להכיר אהבת אמת שיוכלו לבנות איתה את ביתם. אלא שבאופן בו בנויה המערכת בציבור שלנו, ההזדמנויות להכיר מישהו מתאים מהמין השני מצומצמות למדי. מה שאומר שהאחריות בעניין מוטלת בעיקר…עלינו, אלה שמסביבם.
יודעים מה? בואו נעשה עסק. מוצאי שבת זו, איך שנגמרת ההבדלה, כל משפחה יושבת עם דף ועט. עושים רשימת בחורים ובחורות שאתם מכירים, ומנסים לעשות התאמות. חצי שעה, לא יותר, כולל להרים טלפון ולנסות להציע לפחות לשניים מהם. אני מוכן להמר בביטחון שאם כל מי שקורא את המילים האלו עכשיו לוקח את האתגר ברצינות, מהערב הזה יצאו לנו תוך חצי שנה, יותר ממניין חתונות!
התערבנו?
יוני לביא הוא ממנהלי מוקד הנוער "חברים מקשיבים"
