שאלה:
בני בן ה-17 לומד בישיבה תיכונית ידועה. לפני כשבוע מצאנו בחדרו חפיסת סיגריות. חשבנו כי מדובר בעניין שהחל בחופש, אולם בבירור שערכנו עימו הסתבר לנו כי הוא מעשן כבר למעלה מ-8 חודשים. הדבר שהכי הכאיב לי היה כשנודע לי שהצוות החינוכי בישיבה ידע על כך אבל נמנע מלידע אותנו בכדי "לא לפגוע באמון שלהם מולו". חקירות נוספות שלנו בעקבות הפרשה, גילו לנו פרטים רבים נוספים שלא ידענו על הרגלי הבילוי של בננו. מסתבר כי הוא משקר לנו זה זמן מה בנוגע לנושאים רבים. רעייתי ואני מרגישים כי נכשלנו בחינוך, במיוחד לאור העובדה שמסתבר שאנחנו לא מכירים את הילד שלנו.
תשובה:
שאלתך נוגעת לשלושה תחומים עיקריים: מערכת היחסים ביניכם לבין ביניכם, מערכת היחסים ביניכם לבין בית הספר והתייחסות בכלל לנושא של עישון.
בשל חשיבות הנושא, אבחר דווקא להשיב על אחרון ראשון.
נושא העישון שייך לסוג הנושאים שנוח לנו – הורים ומחנכים – להתעלם מהם במידה מסוימת. אמנם אין ספק כי כל מי שנשאל על כך, ובכלל זה בני הנוער, יאמר כי העישון מסוכן, פוגע בבריאות וגורם לסרטן ולמחלות לב. אולם המציאות נמצאת במחוזות שונים לחלוטין. קיימת מידה לא מבוטלת של שאננות כלפי התופעה שבאה לידי ביטוי בחוסר יכולת או חוסר רצון לנקוט עמדה ברורה בנושא. ישנם הרבה "הסברים" לכך. רבים אומרים כי מדובר ב"עניין של בחירה עצמית". אחרים גורסים כי "אסור להתערב בחיים הפרטיים של ילדים" או שמדובר ב"משהו של גיל ההתבגרות". "זאת בעיה של ההורים (אומרים המורים), ואילו ההורים קובעים כי "זאת בעיה של המורים". כך או אחרת, נדנה כי הסיבה האמיתית להתעלמות היא העובדה שחלק נכבד מההורים ומהמחנכים מעשנים בעצמם, מה שנוטל מהם את היכולת המוסרית לדבר על כך עם הילדים. לדעתי יש להצטער על כך שמוסדות חינוך לא מגבילים עישון על חברי צוות חינוכי ואדמיניסטרטיבי בתחומי המוסד או בנוכחות התלמידים. אמנם איסור שכזה לא ימנע מצד עצמו מהנוער לעשן, אולם הוא יספק דוגמא לחיקוי של אנשים שאינם מעשנים שיכולים לחנך ללא צביעות כנגד העישון. יתכן והגיע הזמן שהמחנכים של ילדינו, יחד איתנו ההורים, נצא עם מסר מאד ברור בנושא זה. צריך לעקור מהשורש את הקביעה לפיה עישון נובע מלחץ (אחד מהסברים לאחוז המעשנים הגבוה בקרב חיילים) ולכן אין מנוס מכך שבני נוער וחיילים יעשנו. אולי אי אפשר לגמרי למגר את תופעת העישון, אולם אפשר בהחלט להגביר את מאמצי החינוך כבר מגיל צעיר.
נושא של אימון שתלמיד רוכש בצוות חינוכי וגבולות הסודיות שהצוות יכול להבטיח לילד הינם בעיתיים. מצד אחד, בגיל ההתבגרות ילדים מתקשים לעתים להיות פתוחים עם הוריהם והם זקוקים לדמיות בוגרות אחרות שמולם הם כן יכולים לחשוף את אשר על ליבם ונפשם. מצד שני, גם לצוות החינוכי יש מחויבות כלפי ההורים ואסור לו להסתיר מההורים מידע חיוני על בנם, במיוחד כאשר מדובר בנושאים העלולים להזיק לגופו או נפשו של הילד. במקרים שכאלו, נראה כי דרך העבודה הראויה לצוות החינוכי היא להביא את הילד למצב בו הוא חושף את הדברים בפני ההורים. עצם העישון איננה הבעיה האמיתית כי אם סימפטום למשהו עמוק יותר. בסופו של דבר, הצוות החינוכי אינו עוזר לילד כאשר הם משתפים איתו פעולה בהסתרת העניין מההורים. הסתרה שכזאת רק גורמת להתרחקות ואינה תורמת להתפתחותו של הילד.
תחושת הכישלון הנובעת מהידיעה כי ילדיכם שיקר לכם, היא תחושה קשה. אנו יודעים כי לא תמיד ילדינו אומרים לנו את כל האמת, אולם גילוי השקר קשה לא רק בשל הבעיה המוסרית אלא בגלל המשמעות הנגזרת ממנו לגבי מערכת היחסים שבין הילדים לבינינו. יש להבחין בין "הסתרות" נורמטיביות לגיל ההתבגרות המהוות חלק מאבני היסוד של העצמאות המתפתחת של המתבגר, לשקרים, אמירות ומעשים שנועדו להטעות את ההורה בכוונה. לעיתים קשה להבחין בין הסתרות להטעיות, אולם ככלל ניתן לקבוע כי כל עוד לא מדובר בדברים אותם ההורים אוסרים, הרי שמדובר בהסתרה ולא בשקר. כאשר מדובר בעניין שנאסר בפירוש, או שהילד יודע כי סביר להניח כי ההורה יתנגד לו, הרי שמדובר בהטיה או בשקר. חשוב לתת למתבגרים מידה בריאה של חופש ועצמאות על מנת שיוכלו ללמוד איך לקבל על עצמם אחריות. משטר נוקשה ומדכא מדי מזמין מתבגרים, שגם כך מחפשים חופש, ליטול אותו לא רק שלא ברשות אלא גם בתחומים אסורים. מעשי התמרדות של בני נוער צריכים להבחן לא רק מבחינת תוכן המעשה כי אם מבחינת משמעות המעשה על חיי הילד ועל מערכת היחסים שבינו לבין הוריו. לעיתים קרובות הורים נוטים להתמקד יתר על המידה במעשה הלא רצוי ומפספסים את המשמעות של המצוקה העומדת מאחורי המעשה. כאשר ילד מעשן בניגוד לרצונם של ההורים, וכאשר הוא מסתיר מהם את דבר העישון, חובה על ההורים לשאול את עצמם האם הילד נמצא במצוקה ומדוע הוא איננו מסוגל לשתף אותם במצוקות אלה ובכך שהוא מעשן. גם אם העישון הוא "רק" תוצאה של חברות עם נערים מעשנים אחרים, מתחייבת לה המעורבות ההורית. מעורבות זו צריכה לבוא עוד בגיל מוקדם ולא בגיל 16, כאשר מאוחר מידי לקבוע לילד מי יהיו חבריו.
לסיכום, רק מסרים ברורים יותר, עקביים יותר ונחושים יותר יוכלו למגר את התופעה המדאיגה של עישון בקרב בני נוער. בינתיים חשוב שאנו, ההורים והמחנכים, נהיה ערים למה שעובר על ילדים ולמצוקות שלהם. רק כל נוכל לתת פתרונות בעוד מועד.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל של מכון "שינוי" בהרצליה
