בין שברי אחד ממסוקי היסעור שהתרסקו באסון המסוקים, נמצא דף נייר ועליו שיר שכותרתו "חיילים לא בוכים בהלוויות". המחבר, סמ"ר אביב גונן ז"ל מפתח תקווה, שהיה אחד מ-73 החיילים שנספו באסון, כתב בו: "הרבה זמן לא בכיתי/ בעיניים עמדו לי הדמעות/ התאפקתי/ חיילים לא בוכים בהלוויות".
שאלת גבולות האבל כיצד, למי, על מי ועד כמה ראוי להתאבל, שבה ועולה על סדר היום הלאומי אחת לכמה שנים. המפגש עם מותו של אדם אהוב או קרוב, שובר פעמים רבות את רוחו של האדם. מאז קינתו הזועקת של דוד על בנו אבשלום: "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני", אנו נחשפים לאלפי קינות שנכתבו לאורך הדורות המבטאות את חוסר הטעם שבחיים לאחר הסתלקותה של אותה נשמה אהובה. תחושות קשות אלה הביאו, ועוד מביאות, בתרבויות מסוימות, למעשים קשים עד כדי רצון לפגיעה עצמית – כמו שריטות, כאבים ואף עלייה על המוקד וכל זה כביטוי לאבלות הכבדה.
מאידך ישנו הצורך, הרצון והציווי להיאחד בחיים, להפגין חוסן וגבורה למען הדברים הרבים שעוד נותר לנו לעשות: משפחה, השתתפות בתיקון עולם, מעשי חסד ועוד עניינים רבים נוספים.
האם ישנה דרך נכונה להתאבל? האם ישנו מבנה נכון שבו ניתן להביא לידי ביטוי את שתי התחושות גם יחד: אבלות מחד והצורך להיאחז בחיים מאידך? כמובן שהדבר משתנה מאדם לאדם וממקרה למקרה, אולם השאלה עדיין עומדת בזכות עצמה.
פרשת השבוע, פרשת ראה, כוללת בתוכה קוויי מתאר לסוגיה זו כשהיא מצווה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת". התורה מציבה גבולות לאבלות ולביטויים שלה. הגבול האחד הוא "לא תתגודדו". הוראת מילה זו אינה מקובלת על כולם, אולם לדעת כל הפרשנים היא מבטאת איסור על האדם לפגוע בעצמו. פגיעה שכזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בשריטה עצמית, בתלישת שערות וכיעור צלם האדם כביטוי לעולם הפנימי שנשבר.
התורה אינה מנמקת מפני מה הדבר נאסר, אולם לאור ההקדמה שהבאנו ניתן לומר כי הכיוון הכללי אליו התורה חותרת היא העמדת האבלות במקום הראוי לה: לא כוויה של הרס טוטאלי וחורבן האדם, אלא כמסגרת מתוחמת שבה ניתן להביע צער וכאב מתוך הכרה עמוקה.
התורה לא אסרה את האבלות. הרמב"ן כותב על הפסוק אותו הזכרנו קודם לכן: "ולא יאסור הכתוב את הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם". צער הפרידה מאדם אהוב הוא עניין טבעי והתורה איננה מתכחשת לכך ואינה מבקשת מהאדם לפעול בניגוד לטבעו. היא איננה אוסרת לבכות או לדכא רגשות. האמונה בהישארות הנפש ובעליית הנשמה לעולם העליון אמנם יכולה לנחם, אולם אין הדבר אומר שהיא מבטלת לגמרי את הצורך באבל. יש מקום משמעותי ביהדות לרגשותיו הפשוטים של האדם, ועל כן האבלות והצער הם חלק בלתי נפרד מדמותו של האדם המאמין. הגבולות נועדו להבטיח כי האבלות לא תהפוך למשבר ממנו לא ניתן לקום. הגבולות מבטיחים כי האדם לא יטבע בים היגון שעלול להחשיך את כל עולמו.
אולם מעבר להתייחסות לאדם הפרטי, נדמה כי יש כאן גם הנחיה לחברה כולה. החברה הישראלית נדרשת לעיתים קרובות מידי לכאוב את המחיר הכבד שתובעת עצמאותנו. אסור לנו להיות אטומי לב ולהפנות עורף למשפחות המבכות את מות ילדיהם. השותפות העמוקה באבלם של המשפחות איננה רק ביטוי לסולידאריות או מכוח החובה, אלא מתוך תחושה כי אלה הילדים של כולנו ואנו כולנו משפחה אחת גדולה.
אולם במקביל לכך, עלינו לזכור כי חסנה של חברה לא נמדד רק ביכולת להתלכד סביב האבל, אלא גם בשימור משמעות קיומה תוך הדגשת העניינים הרואיים להיות סיבת הווייתה. התנועה המתמדת שבין שתי התחושות הללו, היא תורת האבל היהודית שאנו לצערנו נזקקים לה פעמים רבות מידי ומתוכה אנו גם מצפים לימים טובים.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
