בפרשתנו מצווה הקשורה למוצאי שנת השמיטה, ומכאן שגם לערב ראש השנה תשס"ט שיחול בעוד פחות מחודש וחצי, והיא שמיטת כספים. "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה' " (דברים טו, ב). על הנושים -המלווים, להשמיט את החובות שהלווים חייבים, ולא לתבעם עוד.
אשראי והלוואות, מניעים את חיי הכלכלה, מאפשרים להשקיע ולפתח עסקים חדשים, מתוך הנחה שעל פי המסוכם בין הצדדים, הקרן תוחזר. אך פעם בשבע שנים מצווה התורה לוותר ויתור ידוע מראש כל שבע שנים, על כספי ההלוואה.
הלוואת כסף למי שאין לו, היא מצוה מהתורה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). הלוואה לעני עדיפה על פני מתן צדקה ותמיכות אחרות. מדובר על הלוואה בתנאים נוחים- "לא תהיה לו כנושה", וללא ריבית- "לא תשימון עליו נשך". ייעודה לאפשר ללווה להשקיע את הכסף, להרוויח, ולהשיב אח"כ את הקרן ולהיחלץ מעוניו. המלווה משדר לו מסר פסיכולוגי חשוב, שהוא איננו רואה בו אדם נזקק, ומאמין בכוחו "לעמוד על רגליו" בכוחות עצמו. לעני שכזה מאפשרת התורה כל שבע שנים, שלא להחזיר את כספי ההלוואה, על מנת להתחיל את שיקומו הכלכלי מנקודה גבוהה יותר.
דרגה שנייה היא המצווה להלוות ולסייע גם למי שיש לו והוא איננו מוגדר כנזקק וכעני, אך אין סיבה שאיש עסקים שקבל הלוואה או אשראי מבנק או מגוף כלכלי אחר לשם ביצוע עסקה גדולה, לא ישיב את ההלוואה. הוא איננו צריך להתעשר עוד על חשבונם. לא אליו התכוונה התורה במצות שמיטת כספים.
המלווה, ההופך להיות הנותן, משדרג את רמת החסד והנדיבות שלו לדרגה גבוהה יותר, ואין ספק שנדרש ממנו לעמוד בנסיון לא קל. אכן, קיים חשש שיהיו מלווים שלא ירצו להלוות, ועל כך הזהירה התורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט).
ובכל זאת בשלהי הבית השני, התופעה השלילית הזו רווחה, ואז תיקן הלל את תקנתו המפורסמת: "פרוזבול"- מילה ביונית, שפירושה מסמך ובו אישור לבית הדין לגבות חוב. על פי התורה, לבית דין, לגוף ציבורי, מותר לגבות חוב, כי הגבייה לא נעשית לצרכיהם האישיים, אלא לטובת הציבור, כדי למנוע עוולות חברתיות. האיסור בתורה הוא לגבות חובות אישיים: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". הלל הרחיב ופישט את אפשרות הגביה, ולפיו אין צורך למסור ממש את שטרי החוב לבית הדין, אלא מספיק שהמלווה ימסור הודעה חד צדדית לבית דין בכל מקום שהוא, שגביית חובותיו נעשית בשמם. הלל פעל במסגרת ההלכה. אין מדובר על פיקציה משפטית, אלא על הרחבת אפשרות שהתורה מצביעה עליה כדבר לגיטימי. כשעמדה בפני הלל האפשרות לקיים את תקנת חכמים ושהשמטת כספים תנהג בזמנו כ"זכר לשביעית", כשהמחיר הוא שמלווים נמנעים מלהלוות, הוא העדיף לתקן תקנה חברתית, תקנת הפרוזבול, ובכך עודד שוב את העשירים להלוות ולסייע לנזקקים.
מיקוד מצוות שמיטת כספים לנזקקים ועניים בלבד, מעורר מחשבות בדבר חזרה לקיום המצוה מהתורה מבלי להזדקק לפרוזבול. זו מצוה ייחודית, שדווקא מי שמצליח ורואה ברכה בעסקיו, ויש כאלו רבים ב"ה כיום, יכול לקיים אותה במלואה. להלוות במשך השנים, ולמחוק חובות אחת לשבע שנים, כדי לסייע עוד למי שמוכן ורוצה לעזור לעצמו.
על מנת להתרגל לקיומה המלא של מצוות שמיטת כספים, מספר הרב יוסף חיים, על מנהג שהיה נהוג בבגדד: "והנה יש מתחסדים אחר שכותבים הפרוזבול, מלווה לחברו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוסבול, כיון שהלווהו אחר זמן הפרוזבול. ואז אחר ראש השנה כשיביא לו חברו המעות לפרעו יאמר לו: "משמט אני", ולא יקבלם ממנו. ויאכל הלווה, ולחדי (=וישמח) במעות אילו, והמלווה לחדי (=ישמח) במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל. ותהילות לאל יתברך הנהגתי מצוה זו פה בעירנו בגדד… אשריהם ישראל אוהבי מצוות ה' ועושים אותם בשמחה" (בן איש חי, פר' כי תבוא, שנה א, אות כו).
יוזמה ברוכה מציעים לקראת סוף שנה זו קרן "נדיבי ארץ" (מכון התורה והארץ, וארגון פעמונים), להלוות כסף לנזקקים הידועים להם ועל פי קריטריונים שיקבעו מראש, "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל ט, ד). מתן ההלוואות שיעודן להשמט, מותנית במחויבות שיקומית. המשפחות יסתייעו בעזרה של יועצים כלכליים להקניית הרגלי צריכה מתאימים להם, על מנת להיחלץ ממצבם.
ההרגל הנפוץ בימים שלפני ראש השנה במוצאי השביעית לעשות פרוזבול, כאילו זה חובה קבועה בהלכה, מבלי להעמיק ולחשוב על הרקע והסיבה לתקנה ונחיצותה כיום, אולי תתחלף בקיום המצוה כפי שהיא בפרשתנו, בצורה טבעית ופשוטה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו, י).
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
