הפסוק הפותח את פרשת השבוע קובע כי אם נשמע ונשמור את החוקים אותם ציווה האלוקים, אזי ה' ישמור לנו את "הברית והחסד" ויחולו עלינו כל הברכות. השאלה הטבעית והמתבקשת היא: באילו חוקים מדובר? האם ישנם חוקים חשובים יותר או חשובים פחות?
על שאלה זו ענה רש"י: "את המצות הקלות שאדם דש בעקביו". רש"י איננו מסביר מדוע אותם מצוות קלות הם אלה שמקבלות את המשקל הכבד ביותר בעיצוב חיינו. לכאורה היינו חושבים כי ככל שמצווה היא חשובה יותר, מהותית יותר, הרי שלקיומה (או אי קיומה) תהיה השפעה מכרעת יותר. ומדוע אין הדבר כך?
כמדומני שהתשובה לשאלה זו היא גם הפיתרון לאחת הבעיות שמדינת ישראל מתקשה להתמודד איתה בשנים האחרונות. מערכת הצדק והאכיפה של מדינת ישראל עוצרת, חוקרת, שופטת ומענישה כיום עבריינים בעיקר בכל הנוגע לעבירות גדולות מרשימות. למרות זאת המערכת הממלכתית איננה משפרת את איכות חיינו. היא לא מונעת את הפשיעה והאלימות ה"קונבנציונאלית". מכיוון שהיא לא עוקרת את כל אלה, היא גם איננה משנה את העתיד אלא רק חוסמת את ההווה. היא מענישה על העבר, אך איננה מכחידה את שורשיו.
מדוע הצלחתה של מערכת אכיפת החוק כה מוגבלת? תשובתו של רש"י קובעת כי הדבר נובע מהזלזול ב "מצוות הקלות". לא חסרות דוגמאות לנושאים שכאלה: העוקפים בתור, ה"חותכים" בכביש, אלו שעושים פרסה היכן שאסור, אלו שמשליכים פסולת במרחב הציבורי, אלו שאינם נעמדים מפני זקן עומד באוטובוס, מנבלי הפה, מריבות נהגים, לשון הרע ורכילות, הצקות מתמשכות, לא אומרים שלום בחדר מדרגות, לא עוצרים לנהג שמכוניתו נתקעה, לא יודעים לקבל ביקורת, שיטת ה"סמוך", חוסר גבולות בחינוך, הזלזול במאבטח בכניסה לחניה או לקניון ועוד אין סוף דוגמאות.
מדוע הרשימה הזו כל כך מדאיגה? ישעיהו הנביא עונה על כך כשהוא אומר: "הוֹי משְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה". משמעות הפסוק היא כי אותם אלה המושכים את העוונות (= החטאים הקטנים), משולים בתחילה לקורי עכביש דקים, לדבר קלוש. גם אנו בתחילה אומרים כי מדובר רק בדברים קטנים, ומדוע צריך לעשות מהם עניין. אולם, בסופו של דבר, קורי העכביש עתידים להתלכד לחבל עבה שבו ניתן אף למשוך קרונות. "קורי העכביש" חומקים מהתודעה אצל רובנו. הם נתפסים כעניין שולי, כאפיזודה חולפת וחסרת חשיבות.
מצד האמת, אין לדברים אלה חשיבות מכרעת מצד עצמם. חשיבותם נגזרת מכך שהם מרדימים את מנגנוני הביקורת המוסרית שלנו. קטנותם מסייעת להם לחמוק מהתודעה העצמית והחברתית. אך יש להם תכונה נוספת, לקורי העכביש הללו, הם נדבקים היטב אחד לשני. הם אינם נעלמים. הם שורטים בנפש עוד שריטה ועוד שריטה, עד שיום אחד אנו מתעוררים למציאות חדשה שאותה לא הכרנו. מציאות זרה ומאיימת. במילים אחרות: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. החינוך בבית והחינוך בבית הספר.
החינוך בכל מסגרותיו צריך להתמקד בדברים הקטנים, לעצב אותם, להתערב בהם, לדבר, להגביל, להסביר, לדרוש ולא לתת להם להצטבר. אסור לתת להם להידבק האחד לשני. יש לשים לב לעטיפות מושלכות ולהשחתת ציוד. זה מתחיל בכיתה א', כשכותבים את השם בפינת השולחן, ונגמר בפקידת בנק חסרת סבלנות ואדיבות הצועקת על לקוח מבוגר שלא מצליח לשמוע או להבין אותה. שם בפרטים הקטנים, מתחבאת האמת הגדולה והמאיימת. שם נזרע הזרע הדקיק והבלתי נראה, שממנו צומח עץ רם של פורענות .
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני צהר
