לפני יותר ממאה שנה פרסם הרב קוק את מאמרו "הפחד" (בתוך החיבור 'עקבי-הצאן'). באותו מאמר מכריז הרב קוק על תפנית חשובה בעולמו הרוחני של המאמין. לא עוד הפחדות מפני עונשי גיהנום ואש בוערת, אלא תורה מאירה המסבירה פניה ומחממת באורה. באותו מאמר קובע הרב קוק כי הדור כבר אינו פוחד, כיון שנפשו גבוה יותר והוא שש אלי-מוות במידה והאידיאל למענו ימסור את נפשו גדול ונשגב בעיניו. מכאן שמוטיבציה הבאה מהפחדה, לא תפעיל ולא תקדם אותו.
אנשי החינוך, לא רק תלמידי הרב, אמצו גישה זו בשדה החינוכי. לא עוד עונשים, ודאי לא ענשי-גוף, אלא כמעט ואין עונשים בכלל. במקומם יבואו רק אהבה וקרוב הילדים, הארת פנים והגברת החשק תוך מציאת פיתויים חזותיים ואחרים.
לא פלא שהעולם הרוחני הופך יותר ויותר לסופרמרקט צבעוני, כשפעלולים שונים נעשים בו למשיכת תשומת ליבו של הקונה הפוטנציאלי. כך למשל, ישיבות "מוכרות עצמן" לתלמידים שבאו "לעשות שוק", ולראות מה יתאים יותר לנפשם ואישיותם. במערכת החינוך מורגש בעצמה רבה העדרו של הגורם הסמכותי, שניזון לא מעט מהעונש והאיום. גם במערכת המשפחתית הלכה ונשחקה סמכות ההורים, תוך צמצום הולך וגובר של אפשרויות הענישה. רוצה שהילד ילמד? תן לו פיתוי. רוצה שיתנהג כראוי? תן לו עוד פיתוי.
הרב קוק עצמו היה מודע לבעיות העלולות לצמוח מהגזמה באהבה שעלולה לכסות על פשעים, ומהיומרה למדרגה עליונה של יראת-רוממות בלבד. זו גם הייתה הסיבה בגללה כתב : "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו…על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בניינים רמים לתלפיות…זהירות פנימית (מעבירה) שווה עם טבע היראה מכל אסון…העוקר את הציור התחתיתי הזה, מסרס הוא את החיים ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה…ראשית חכמה יראת-ה'" מידות-ראיה, יראה ז).
הגדרתו הנפלאה של הרב זצ"ל למידת היראה הפשוטה היא כמו זהירות מאש ואסון. היא מזכירה את החינוך האלמנטרי לילד קטן שלא לשחק באש או לא להכניס מזלג לתוך שקע חשמלי. אין כאן השכלות עליונות והשגות נפלאות, אלא הבנות פשוטות הנובעות מהרצון לחיות ולא להינזק. הוא הדין בנזקים רוחניים של העובר על מצוות התורה. בתשתית החינוכית והרוחנית חייבת לעמוד מידת היראה, המזהירה מפני הנזק שבעברה: אש של גיהנם, תופת, יסורי שאול ועוד כהנה וכהנה. תיאורים אלה, מופיעים בספרי היראה שהזנחנו ושמנו בירכתי הספרייה, כגון שבט-מוסר וראשית- חכמה. לתשומת לב ראויים גם הפרקים הראשונים שבמסילת ישרים, כמו גם עיון בענייני מוסר המופיעים בהרחבה בתלמוד. אם לא נוכל לפתח בנו גם יראה שכזו, הרי שלא נוכל לבנות שום בניין אמיתי ורציני של רוחניות, חינוך, וחברה צודקת. יצר-הרע ועצמתו הגדולה חייבים משקל נגד רציני. מול תענוג והנאה יש להציב גם את הייסורים והצער. אל מול הסיפוק ושביעות רצון יש להעמיד את הצימאון והחוסר האינסופיים.
לא בכדי ממצה התורה את הדרישה לעבודת ה' בפרשת השבוע במילים: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", ומנמקת מיד בהמשך "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, הקל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". כך בפשטות. לא כדאי לנסות להמרות את פי ה', שכן הוא לא מוותר ולא ניתן להימלט מעונשו. על ההכרח שביראת העונש במובן הפשוט ביותר, אנו לומדים בגמרא מאדם שזכה לכינוי "חסיד" בשל צדקותו הרבה. בגמרא מסופר כי יהודי נהרדעא פדו בנות צעירות מידי הגויים ואכסנו אותן בעליית הגג שבבית רב עמרם החסיד. לאחר שהלעו אותם לשם, הסירו את הסולם המוביל לעליית הגג בכדי שלא ניתן יהיה להגיע אליהם. אחת מהבנות עברה על פתח העלייה, וכשראה אותה רב עמרם, לקח את הסולם שהיו רגילים להרימו בעשרה אנשים, והעמידו בעצמו. בעודו עולה, עצר עצמו בחזקה וצעק "אש בבית עמרם"! באו השכנים לכבות את האש, וראו את רב עמרם על הסולם. נוכחותם, כמו גם הבושה, עזרו לרב עמרם להתגבר על יצרו. באו חכמי בית המדרש והתאוננו בפניו כי הם מתביישים כעת להיות תלמידיו וחבריו. ענה להם כי מוטב שיתביישו בו בעולם הזה ולא בעולם האמת (ע"פ קידושין פא,א).
ועוד מילה על החינוך. רבות דובר על הנזק העצום שנגרם לילדים שלא הציבו להם גבולות ברורים של מותר ואסור. גבולות כאלה, מטבע הדברים, לא ניתנים להצבה בחיוך ומאור פנים בלבד. איך שלא נסביר את משפט הנצח "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג,כד), דומה כי מידת היראה, הקפדנות ושאר תכונות שחשבנו לזרוק לפח כי הם "אלטע-זאכען", נדרשות לנו יותר מאיפעם. למען הסר ספק, ראוי לומר כי גם חז"ל הדריכו אותנו שהמינון הנכון כלפי המתחנך, הוא שמאל דוחה וימין מקרבת, אולם אנו הלכנו כנראה צעד אחד רחוק מדי.
הרב אברהם וסרמן, הוא רב קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים, ר"מ בישיבת ההסדר בר"ג ומרבני 'צהר'
