אני יודע על דמויות מפתח בכלכלה הישראלית שלא מקבלות שום החלטה עסקית משמעותית בלא לקבל את ברכתו של מקובל או רב נערץ. האמונה כי התפילות לסוגיהם, הברכות ואף הקמיעות מועילים בתחומי חיים שונים רווחת אצל שומרי תורה ומצוות ובאותה מידה אצל מי שתופסים את עצמם כחילונים גמורים. אך ישנה מדרגה גבוהה יותר, מדרגתו של המתפלל היודע שתפילתו לא תיענה בהכרח.
אמירה עמוקה ומיוסרת זו, מושתתת על אחד המעמדים הטרגיים ביותר בתנ"ך ובכלל, המופיע בפרשתנו, פרשת "ואתחנן". על משה רבנו שהוציא את העם ממצרים במסירות נפש עילאית נגזר שלא ייכנס לארץ המובטחת אליה נשא את נפשו. משה מתחנן לפני האלוקים כנאמר: " וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". משה מבקש רק להציג את כף רגלו ולראות. רק להתבונן בארץ הטובה. התשובה האלוקית היא נחרצת, קשה כצור וברורה ביותר: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". אלוקים לא רק סוגר את שערי הארץ בפני משה, אלא גם סוגר בפניו את שערי התפילה. תפילתו של משה נכשלה, לכאורה, כישלון חרוץ. אלוקים לא רוצה אפילו את תפילתו, את תחנוניו.
מבט מעמיק חושף רובד עמוק יותר. האדם צריך לזעוק להתחנן ולדרוש קשר עם האלוקים. יש כאן תקווה לנס שיוציא את האדם מצרתו, אולם נשאלת השאלה האם התפילה תלויה במתן התשובה? האם לתפילה אין ערך אם היא נכשלה בהשגת התוצאה המקווה? התשובה לכך היא "לא".
התפילה מבטאת את השאיפה העמוקה והכמוסה לטוב ולמשמעות. אנו יודעים שאנו פונים אל האינסוף שהוא מעבר לשיקולינו והשגתנו, אך אנו דורשים את שלנו. בגמרא מופיע כי המילה 'תפילה' באה מהמילה 'פלילות'. יש בה משהו פלילי, בתפילה, סוג של מרד שלא מוכן לקבל את המציאות כמות שהיא. אנו דורשים מה' להתחשב בצרכים, במצוקות ובתכניות שלנו. נכון שכל אלה מתגמדות מול אלה שלו. נכון שהם חסרי משמעות אל מול שפעת גודלו. אם מערכת השמש שלנו היא גרגיר אבק ב'שביל החלב', שגם הוא בסך הכל גרגר אבק ביקום הענק שברא אלוקים, אז מי אני בכל זה? אנו מודעים לחוסר הפרופורציה מכל בחינה שהיא, ויחד עם זאת איננו מבטלים את תודעתנו. איננו יכולים לבטל את רגשותינו, משום שכך ברא אותנו אלוקים. כישויות עצמאיות ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל יתייאש מן הרחמים".
כל אחד מאיתנו, גם מי שנתפס כחזק מאוד, מכיר היטב את הפחדים והחרדות שלו, ומכאן שכולנו זקוקים להשענות על העוגן. הקשר עם העוגן לעיתים חשוב בהרבה מהתשובות שאנו מקבלים.
כשאמי ז"ל חלתה במחלה ממנה נפטרה, היום לפני חמש שנים, לא הפסקתי להתפלל. עיני דמעו וזאת למרות שידעתי כי המצב נואש. סדרת הטיפולים הראשונה קרסה ולא עצרה את התפשטות המחלה הארורה. הרופאים היו פסימיים. אך, כאמור, אנו לא הפסקנו להתפלל עד לשניה האחרונה.
התפילה הייתה הקשר עם נקודת המשמעות שלנו, כלומר עם אלוקים. היא הייתה הדרישה האנושית שלנו לטוב להחלמה ובריאות. התפילה עצמה הייתה סוג של תשובה. לא התשובה הממשית לה קיווינו. אבל היא הייתה השמירה על האנושיות שלנו אל מול האינסוף. התפילה הייתה הקשר שלנו אל האלוקים, כבני אדם קטנים, אך עם רצון ברור ונחישות גדולה: "שמע קולנו, חוס ורחם עלינו".
הרב רפי פוירשטין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
