כמעט כל אחד מאיתנו חווה, בשלב זה או אחר, חוויה של אכזבה או אובדן. תחושה זו טבועה באדם ובעולם, כשהדבר נרמז במעגליות החיים המורכבים מהתיישנות והתחדשות, ירידה מול עליה, אובדן מול קניין. אי אפשר לקבל את האחד ללא השני, שכן "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".
כיצד, אם כן, עלינו להתייחס לאובדן? האם באמת יש נחמה? האם ניתן לצפות מאדם להתנחם? יתרה מכן: האם ניתן לצוות על האדם להתנחם?
האובדן לובש צורות רבות. הוא יכול להיות משפחתי, חברתי, רעיוני או לאומי. בכל מקרה אובדן יוצר אצלנו תחושה של חסר, פגיעה ולעיתים אפילו ייאוש. תהליך ההתנחמות הוא תהליך קשה. התגובה הראשונית והטבעית של האדם היא למאן להינחם וסירוב להאמין שהאובדן אכן התרחש. כל עוד האדם אינו משלים עם מציאות האובדן, הוא נשאר שרוי בעבר ובחסר. במצב שכזה, אין ביכולתו להתקדם אל השלב הבא אל ההתנחמות והתקדמות. כך קרה ליעקב אבינו כאשר התבשר על מותו, לכאורה, של יוסף. יעקב ממאן להתנחם, אם בגלל שבאותו רגע היה לו קשה להאמין שיוסף מת ואם בגלל שידע כי באמת עוד יוסף חי.
מעבר להשלמה עם המציאות, נשאלת השאלה כיצד אדם אשר זה עתה אבד לו היקר מכל יכול בכלל להינחם. האם אין בציפייה מהאדם להתנחם חוסר רגישות? בעניין זה ראויים מאוד דבריו של רש"י על הפסוק "מה אשוה לך ואנחמך" במגילת איכה (ב:י"ד) בהם הוא אומר: "כשבאה צרה על אדם אומרים לו אף לפלוני עלתה כך, ותנחומים הם לו". להערכתי, על אף הדמיון, אין דבריו של רש" שווים לאמירה הנפוצה "צרת רבים נחמה." הנחמה עליה מדבר רש"י איננה באה מההכרה כי גם לאנשים אחרים רע, שכן אין בסבל של אחרים בכדי לתת מזור לסבל האישי. הנחמה מגיעה מעצם הידיעה שיש מי שיודע כיצד הוא מרגיש ולכן גם יכול להזדהות עם סבלו. ההבנה והאמפטיה הן אלו שמנחמות, מעצם יכולתם להפיג את בדידותו של הסובל שמרגיש ויודע כי הוא אינו לבד, שיש מסביבו קהילה וכן מדרכי ההתמודדות של אחרים עם מצבים דומים ואף קשים יותר.
גם רחל אמנו מאנה להינחם. מלים בלבד לא היו מספיק לשכנעה אותה למנוע את קולה מבכי ועיניה מן דמעה. רק כאשר היא שומעת כי יש משמעות למעשיה ושכר לפעולתה היא מוכנה להינחם. כאשר היא מצליחה לראות את הדברים בראייה רחבה יותר של ההיסטוריה – לא רק את הגלות אלא גם את השיבה – היא יכלה לעצור בכי ולמחות דמעה.
במהלך חיינו אנו נפגשים לא רק עם המצוקות שלנו אלא גם עם הצרות והמצוקות של אחרים – בני בתינו, משפחתנו, שכנינו וחברינו לקהילה. ככל שהמצוקה רחוקה יותר מאיתנו, כך קל לנו יותר וכך גם הולכת ופוחתת האמפטיה לזולת. הרוג בתאונת דרכים במחוז מרוחק בסין אינו מעלה אצלנו רגשות בעוצמה זהה להרוג בתאונת דרכים בתוך השכונה שלנו. מטבענו אנו מנסים להרחיק את עצמנו כמה שיותר מסבלם של אחרים. הרחקה זו איננה אטימות הלב, אלא מנגנון הגנה עצמנו ועל נפשנו הפגיעה והעדינה. האדם מפחד ממצבים קשים ומנסה ככל שניתן להתכחש להם. רובנו אומרים לעצמנו כי "לי זה לא יקרה". עם זאת, חלק מההשתייכות לקהילה מחייבת ערבות הדדית לא רק בדאגה כלכלית, אלא גם בהפגנת אמפטיה לזולת ונכונות "להיות שם" בעת צרתם. אחד מהרעיונות העומדים מאחורי ימי התענית היא הציבוריות והתחושה כי ולו ליום אחד, כולם ביחד חשים תחושה של שותפות גורל. אכן, לצערנו, בדרך כלל העצבות והאובדן מהווים כוח מלכד חזק יותר מהשמחה ומההישג.
אמנם ברגעים הראשונים אדם החווה אובדן אינו רוצה להתנחם. הוא רוצה להישאר עם הזיכרונות מהאדם, מהתקווה או מהערך אשר אבד. על כך אומרת הגמרא במסכת תענית כי לא רק שאין להתאבל יתר על המידה, אלא שסירוב להינחם יכול לגרור בעקבותיו צרות נוספות.
מכאן שלעתים נדרש מאתנו לומר ואפילו לדרוש מהקרובים אלינו: "נחמו נחמו." דרישה זו איננה נובעת מאטימות או חוסר רגישות, אלא מהזדהות ויכולת לגייס את אותם כוחות שעמדו לנו בעת המשבר האישי, הפעם בכדי לסייע לבני הקהילה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל מכון "שינוי" בהרצליה
