אני כותב על ענייני ירושלים, הן במסגרת עיתונאית והן כסופר, כמעט 30 שנה ומרבה להתייחס לעניינים המכונים 'הרי גורל', שאיני מזלזל בחשיבותם ובגורליותם. ירושלים הרי מגלמת מבחינות רבות את הזיכרון היהודי ואת הצדק היהודי, שבלעדיו לא נוכל לטעון לזכויות בארץ הזאת.
יחד עם זאת ירושלים האישית שלי, היא פשוטה ונשכחת. אני מבקש לעסוק בשני מקומות המדברים אלי ברמה האישית בירושלים; בירושלים שלי.
הראשון שבהם הוא בית הכנסת 'ישורון' המגלם עבורי סוג אחר של ירושלמיות שהורגלתי אליה כילד. סבי, שלמה זלמן שרגאי, שכיהן כראש עיריית ירושלים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, התפלל עד ימיו האחרונים ב'ישורון', ואנוכי הנכד, זכיתי להכיר מעט את המקום בזכותו.
'ישורון' שחקוק בזכרוני הוא שילוב של שועי ארץ, נשיאי מדינה, רבנים ראשיים, שרים, ראשי ממשלות וכל מה שהממלכתיות המוצהרת הקרינה כלפי חוץ יחד עם פשוטי עם: אנשים מן השורה, 'עמך ישראל', אנשי עמל ועבודה, לעיתים אף עניים מרודים שכל עניינם היה התפילה ולא הכיבודים. המעמדות השונים הללו מצאו כולם בישורון אכסניה ראויה, וגם האכסניה- ביכנ"ס ישורון נתנה מקום לכולם. השילוב הזה, שאינו דבר יום ביומו, הפך בישורון לכמעט שגרה וככל הנראה גם מה שקסם לי. גם ב'פרלמנט' של בית הכנסת ישורון נמצא מקום ל'כולם'. הפרלמנט הזה ניהל את ענייניו, לפני, אחרי ולעיתים גם תוך כדי התפילות במבואה הרחבה שמאחורי שורות המושבים. איני יודע מה עלה בגורל 'השיתוף' הזה היום, והאם ישורון של פעם, נשמר רק בזיכרוני, או אולי גם במציאות.
האתר השני, שגם אליו התוודעתי לפני שנים רבות, הוא חדרה של האחות זלמה מאיר השוכן בבניין הישן של בית החולים שערי צדק. זלמה מאיר, או בכינוייה הידוע יותר "האחות זלמה" ובפי הירושלמים "שווסטר זלמה", הקדישה את כל חייה לטיפול בחולים, ואף התגוררה באחד מחדרי בית החולים. באתי לראיין את 'שווסטר זלמה' ביום שבו בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל החליטו האחיות לשבות. העילה לשביתה הייתה כספית, ו'שווסטר זלמה', שכבר חצתה אז את גיל 90, הייתה מזועזעת עד עמקי נשמתה ואפילו פגועה מ"הבגידה" של ציבור האחיות בחולים. היא לא הבינה כיצד יתכן בכלל שאחיות ישבתו. שנים אחדות לאחר אותה שביתה, הלכה "האחות זלמה" לעולמה. תמונתה תלויה עד היום בכניסה לבניין החדש של בית החולים שערי צדק, אולם דבריה התמימים והאמיתיים באותו ראיון (שהיום מן הסתם היו נחשבים כפגיעה בחופש השביתה וההתאגדות המקצועית), נותרו חקוקים בי עד היום.
נדב שרגאי הוא סופר וחבר מערכת עיתון "הארץ"
