בארה"ב נהוג לומר כי ישנם שני דברים אותם אדם חייב לעשות: לשלם מיסים ולמות. למרות שכבר מגיל צעיר מתפתחת אצלנו המודעות למוות, רק מעטים אינם מדחיקים את הנושא מסדר יומם. אף אחד איננו מתכונן לקראת המוות או חושב עליו, משום שמדובר בדבר בלתי-צפוי. המוות תמיד אוסף אותנו "בהפתעה". גם כשמדובר באדם מבוגר, לרוב קשה לנו להאמין שהמוות אכן הגיע.
היהדות מכוונת את האדם לערוך בכל יום חשבון נפש כאילו מדובר ביומו האחרון, אולם נראה כי לא פחות מכך על אדם גם להכין את עצמו לקראת אפשרות שהמוות יפגע במי מקרוביו. בהרבה משפחות ישנן מחלוקות, תככים, יריבויות, כעסים ונושאים בלתי פתורים. לרוב אנו מעדיפים שלא לגעת בדברים הללו אלא "לתת לזמן לעשות את שלו". אף אחד לא רוצה להיות הראשון להגיד "סליחה". כל אחד משוכנע שהוא צודק ושלו מגיעה ההתנצלות.
כך קורה, שבמקרים רבים אנשים נאלצים להתמודד לא רק עם אבל הבא בהפתעה בעקבות אובדנו של חבר או קרוב משפחה, אלא גם עם תחושות אשם על כך שלא דברו ולא פתרו את הבעיות כל עוד היה ניתן. לו היינו חיים לנצח, שיחות אלו היו יכולות להידחות עוד יום או יומיים או אפילו בשנה או בשנתיים. בפועל איש מאיתנו אינו יודע מתי יידרש להחזיר את נשמתו ליוצרו. אין ערובה לאף אחד כך כי תהיה לו הזמנות נוספת. כפי שאת הנעשה אין להשיב, כך גם לעתים את הלא-נעשה אי אפשר כבר לעשות.
דחיות שכאלה אינם רק עניין הקשור בפתרון סכסוכים. לא פעם אנו נמנעים מלומד דברים טובים או מחמאות לאנשים. אנו מתרצים זאת בכך שעוד לא הגיע "הרגע הנכון".האמת היא שקשה לנו לומר תודה. קשה לנו לחלק קומפלימנטים לאחרים. קשה לנו לחלק עמם את האהבה שאנו חשים. אנו אומרים לעצמנו כי "תמיד יש מחר", ואכן ע"פ רוב יש מחר שכזה. אולם בפעם האחת שבו יום המחר אינו מגיע, התוצאה היא טראגית.
ההתמודדות עם המוות קשה במיוחד עבור אנשים אשר לא השלימו עם הוריהם ושבבגרותם "סוחבים" איתם משקעים שונים משנות הילדות. מדובר לרוב בדברים שעל פניהם נראים זניחים כגון תחושת העדפה כלפי אחד מהילדים. אנשים שלא מספיקים להתעמת מול ההורים בסוגיות שכאלה, נתקעים לא פעם תהליך האבל ומתקשים לצאת ממנו. הם גוררים איתם עצבות ותחושת החמצה שלא מניחים לחיות ולגלות ויטאליות.
בעניין זה מוטל על הורים תפקיד חשוב. לא פעם נוצרות יריבויות בין הילדים לבין עצמם כתוצאה מקנאה או העדפה – מכוונת או אקראית – של ההורים לאחד מהילדים על חשבון האחרים. מצבים שכאלו, עד כמה שהם הרסניים בחייו של ההורה, הופכים להרסניים פי כמה וכמה לאחר מותו. הם יכולים לגרום לקרע איום במשפחה שיתחיל לצוף עוד במהלך השבעה. אסור להורים לעשות דברים אשר יעוררו קנאה בקרב ילדיהם. אסור להם לבכר ילד אחד ע"פ משנהו. אסור להם לעשות דברים שיגרמו לילדים לחלל את זכרם תוך כדי מריבות על כסף. הדברים הללו קלים לאמירה אך קשים לעשייה..
מכאן שרצוי כי בכל עת מערכות היחסים שלנו עם קרובי המשפחה שלנו יהיו בגדר "בגדיך לבנים". עלינו ננהל את מערכות היחסים שלנו עם הקרובים לנו כאילו אין מחר. בכך נוכל, בסופו של דבר, להקל על עצמנו בהתמודדות הבלתי נמנעת עם המוות והאובדן.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
