ספר במדבר, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, פותח במפקד של בני ישראל כשנה לאחר יציאתם ממצרים. בנקודת הזמן המדוברת היו בני ישראל קרובים מאוד להיכנס לארץ. מרחק הליכה של 11 ימים בלבד הפריד בינם ובין הארץ המובטחת, אולם אירועים מסוימים שהתרחשו גרמו לכך שבני ישראל יוסיפו ללכת במדבר ארבעים שנה נוספות, עד אשר ימות כל דור יוצאי מצרים. ואכן לקראת סיומו של ספר "במדבר" אנו קוראים על מפקד נוסף של בני ישראל, הפעם לאחר ארבעים שנות הנדודים, ערב הכניסה לארץ.
מפקדים אלו, הפותחים וחותמים את ספר במדבר גרמו לכך שבפי חז"ל יכונה ספר במדבר בשם "חומש הפקודים".
מהו תפקידם וחשיבותם של מפקדים אלו?
רש"י בתחילת פרשתינו אומר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. "
רש"י מדמה את הקב"ה לאדם שיש לו אוצר יקר, שמתוך חיבתו, "מונה אותם כל שעה". הוא מזכיר לנו שגם בספר שמות מופיעים מפקדים נוספים, ביצאתם ממצרים ולקראת סוף הספר (פרק ל'), לאחר חטא העגל.
הרשב"ם, נכדו של רש"י, מביא טעם יותר מעשי לעריכת המפקד בפרשתינו. כאמור, אנחנו נמצאים כאן לקראת הכניסה לארץ ישראל, לולא חטא המרגלים שגרם לעיקוב של 40 שנה: "לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה… ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן".
ומוסיף הספורנו: "לסדרם שיכנסו לארץ מיד, איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה, כמו שעשו קצתם". חשיבות המפקד הוא סידור המחנה בצורה מרשימה, שעשוי להיות גורם מרתיע שיגרום לחלק האויבים לסגת מפני בני ישראל, אף ללא מלחמה.
הסיבות לעריכת מפקד ומדידה הם, אם כן, ניצול מיטבי של העם (במקרה זה-למלחמה), וארגונו בצורה מסודרת ומרשימה.
אך התורה לא מסתפקת בציון העובדה שנעשה מפקד אלא טורחת לציין לאורך פסוקים ואף פרקים רבים אוסף של נתונים סטטיסטיים העולים מהמפקדים הללו. לכאורה לא ברור למה לנו פירוט מדוקדק שכזה? וכבר שאל על כך הרמב"ן: "… אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו."
הנתונים הללו, כמו כל אוסף נתונים, נותרים כאוסף של מספרים עד אשר ננסה לנתח, לזהות שינויים, מגמות ודברים חריגים – ובכך להסביר אותם. או אז הופכים המספרים מ"נתונים" ל"מידע", מ-data ל- information. ואכן, מפרשי המקרא לא התעלמו מאוסף המספרים הנ"ל וניסו להשיג ממנו תובנות. אחת ה"תעלומות" שהעסיקו את המפרשים קשורה בהשוואת תוצאות המפקד שנעשה לקראת סוף ספר שמות (פרק ל"ח) – כחצי שנה לאחר יציאת מצרים, לתוצאות המפקד שבפרשתינו – שכאמור נערך קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן. בשני המפקדים הללו מנו את מספר הגברים מבן 20 שנה ומעלה, והנה למרות שחלפה למעלה מחצי שנה בין שני המפקדים, תוצאות המפקדים זהה: שֵׂשׂ מֵאות אֶלֶף וּשְׂלשֶׂת אֲלָפִים וַחֲמֵשׂ מֵאות וַחֲמִשִּׁים.
רש"י שכבר בספר שמות שם לב לעניין שאל: "וכי אפשר שבשני המפקדים היו ישראל שווים 603,550? … והלא בשתי שנים היו! ואי אפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'?". במילים אחרות קובע רש"י כי לא יתכן שבחצי שנה שחלפה בין מפקד למפקד לא נכללו בחורים חדשים שבינתיים מלאו להם 20 שנה.
הפיתרון שרש"י מציע היא כי קביעת גיל הנפקדים לפי השנה הקלנדרית שנקבעה מתשרי לתשרי (ולא מניסן לניסן כמניין חודשי התורה), כך שרק בחורים שמלאו להם 20 במהלך אותה שנה נספרו, ומכיוון ששני המפקדים היו באותה שנה הרי שאין כל שינוי במספר הבחורים.
הרמב"ן איננו מקבל את דברי רש"י וטוען שתי טענות כנגד: ראשית, שיטת קביעת גיל בני ה-20 שמציע רש"י אינה תואמת את כללי החשבונאות המקובלים שכן לדבריו "מניין שנות האנשים איננו למניין שנות עולם, אלא הוא מעת לעת – מיום היוולדו". טענתו השנייה של הרמב"ן היא כי גם אם נקבל את שיטת רש"י הרי ששיטה זו התעלמת מן העובדה שבמהלך אותה שנה אנשים גם מתו – ולכן חוזרת השאלה למקומה: כיצד יתכן שהמספר הכולל נשאר קבוע?
הרמב"ן מציע פירוש פשוט, ואולי אפילו פשטני לפיו כמות המתים בתקופה שחלפה מהמפקד הראשון לפני הייתה זהה לכמות הבחורים שהפכו להיות בני עשרים וכך קרה שהמספר נשאר קבוע.
הנצי"ב נותן פיתרון אחר לגמרי:
"ולדעתי, באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא – היינו הראויים להימנות בחיל המלך למלחמת הכנענים – והיה במניין הראשון 603,550, ונקבע על זה הסך השראת השכינה, והיה ידוע שנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפילו נעשו עוד הרבה בני עשרים, מכל מקום לא נכנסו לצבא להימנות כי אם בהיפקד על ידי מיתה או סיבה אחרת שיצאו חוץ למחנה, היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים…שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו, וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד, עד שנתמלא הסך שנדרש."
לפי הנצי"ב המספר הזהה לא נובע מתוצאת המפקד אלא הקב"ה, בתור מלכו של עם ישראל ומפקד גדודיו, קבע שזה מספר החיילים הנדרשים בצבאו ותו לא! מאז המפקד הראשון אכן מתו מספר אנשים, ורבים אחרים מלאו להם 20 שנה – מתוכם נלקחו את הדרושים להשלמת הסד"כ שנקבע, ושאר הבחורים היו בבחינת "עודפי גיוס" ולא נככלו במספר.
לסיכום: נמצאנו למדים כמה כללים בעניין מפקדים וחשבונות:
כאשר אנחנו סופרים, מודדים ועוקבים אחר דברים, אנחנו מייחסים להם חשיבות, מקנים להם סדר ובכך מאפשרים שימוש מיטבי באותם נתונים; ובמילים אחרות: "לא ניתן לנהל מה שלא ניתן למדוד".
הכלל השני קובע כי לא כל אוסף נתונים מספק מידע. רק נתונים שנותחו יכולים להצביע על מגמות ותובנות.
הכלל האחרון קובע כי חיוני להבין את הסדר לפיו נאספו הנתונים ולאיזו מטרה.
ונדמה כי אין ראוי לסיים במשפט הכולל בתוכו את כל התובנות הללו ומיוחס לאלברט איינשטיין: "לא כל דבר שניתן לחשב – נחשב, ולא כל דבר שנחשב – ניתן לחשב".
משה זלצברג, מנהל חברת היי-טק
