שישה חגים ומועדים חדשים (מי יותר ומי פחות) מציין בית ישראל במהלך החודשים ניסן ואייר. המימונה (באיסרו חג של פסח), יום השואה (ביום כ"ז בניסן), יום הזיכרון לחללי צה"ל (ד' באייר) יום העצמאות (ה' באייר) ל"ג בעומר (י"ח באייר) ויום ירושלים (כ"ח באייר).
מלבד ל"ג בעומר שהמאירי בחיבורו "בית הבחירה" מזכירו כקבלה מהגאונים כיום שבו פסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, כל חמשת המועדים והחגים האחרים הם צעירים בהרבה כשהם נחגגים בצורות שונות ומשונות ע"י חלקים מן הציבור, כל אחד עפ"י דרכו והדגשיו. במלאות שישים שנה למדינה וארבעים שנה לאיחודה של ירושלים, כמדומני שהגיעה העת להעניק לימים הללו תוכן יהודי- לאומי שיאחד בין המנהגים השנים ויעניק צביון אחיד למועדים הללו.
כך למשל, בנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. למיטב ידיעתי כיום אין אף בית כנסת אורתודוקסי המקיים תפלה מיוחדת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום זה נקבע לאחר שניסיונות הרבנות הראשית וראש הממשלה מנחם בגין ז"ל לאחד את יום השואה עם יום הקדיש הכללי (עשרה בטבת) או עם ט' באב כשלו. מדובר ביום אבל לאומי המלווה בטקסים ובאירועים ממלכתיים, אולם הוא נעדר כמעט לחלוטין סממנים דתיים.
גורלה של ה"מימונה" גם הוא דומה. המנהיגות הרוחנית והקהילתית של יוצאי צפון אפריקה התאמצה במשך שנים רבות לשוות למימונה אופי של חג מסורתי המאופיין בקירוב לבבות ובשבת אחים גם יחד. אמנם קשה להעריך האם המימונה תהיה בעתיד נחלתם של ההמונים או רק של בני העדה בלבד, אולם על פניו נראה כי השתלטותם של הפוליטיקאים על אירועי המימונה גורמים נזק רב לתדמיתו של החג ומרוקנים אותו מתוכנו המקורי.
יום הזיכרון לחללי צה"ל אמנם נחקק היטב בתודעה הישראלית, כשרוב רובם של היהודים בישראל מזדהים עם המשפחות השכולות, אולם יחד עם זאת כמעט ואין ביטוי דתי הולם ליום זה בבתי הכנסת.
יום העצמאות הוא יוצא דופן מבחינה זו, אולם צביונו הדתי של החג נקבע בעיקר על ידי הציבור הדתי-לאומי. יאמר מי שיאמר, ובמידה רבה של צדק, כי עובדה זו היא פועל יוצא של מצב שבו הציבור החרדי רובו ככולו אינו מציין את יום העצמאות, אולם אעיד על עצמי כי בליל חג העצמאות האחרון יצאתי לרחובה של העיר וראיתי בין ההמונים שהצטופפו ליד בימת הציבור המרכזית בכיכר ציון שבירושלים גם מאות צעירים בעלי חזות חרדית. מאידך, לא נראה במקום כמעט ולו אדם אחד בעל כיפה סרוגה. מצב זה מעיד לדעתי כי בעוד שהציבור הדתי-לאומי מאורגן בתפילות החגיגיות ובאירועים נפרדים משלו, הרי שלמעוניינים מהציבור החרדי לציין את היום אין שום מסגרת או אלטרנטיבה מלבד בימות הבידור ותרבות המנגל.
גם יום חגה של ירושלים, שאותו נציין השבוע, התקבע כיום המצוין מבחינה דתית בעיקר ע"י בני הציונות הדתית. שינוי ראשון הסתמן לו השנה וזאת בעקבות החלטתה המושכלת של עירית ירושלים, בראשותו והנהגתו של ראש העיר אורי לופוליאנסקי, להעמיד את שנת הארבעים לשחרורה ואיחודה של ירושלים בסימן: "משהו מיוחד לכל אחד". מסר זה מבקש לומר כי ירושלים של כלל ישראל היא ולא רק של פלג מסויים. קשה לומר האם בעקבות כך יחגגו מכאן ואילך יותר אנשים את "יום ירושלים", אולם יחד עם זאת אין לי ספק כי אירועי שנת ה- 40 לאיחוד ירושלים הצליחו להביא לעיר רבבות של משפחות מרחבי הארץ ומחו"ל.
חידוש נוסף שהתחדש בשנה שעברה היא "שבת שלום ירושלים". שבת זו היא פרי ויוזמה של איחוד בתי הכנסת והקהילות בישראל שנולדה מבקשותיהם של רבנים וראשי קהילות מהארץ והתפוצות אחד תוכן רוחני בו ניתן יהיה לציין ולחגוג את שחרורה ואיחודה של עיר הקודש בשבת שעה שבתי הכנסת מלאים יותר מבחול ומתקיים בהם הפסוק "ברוב עם הדרת מלך".
לפי בקשתנו חיבר הרה"ג הרבשאר ישוב כהןשליט"א, איש ירושלים מלוחמיה ובוניה, וכיום הרב הראשי וראב"ד של חיפה, תפלה מיוחדת לשבת שלום ירושלים. בשנה שעברה נאמרה תפלה זו בבתי הכנסת והקהילות היהודיות בכל רחבי תבל וכך גם יהיה השנה בשבת זו.
העולה מכל הנ"ל הוא כי יש מקום בשנת השישים לעצמאותה של מדינת ישראל לבחון ביסודיות את המאפיינים של החגים והזמנים הלאומיים בדורנו ולשקול את האפשרות של כינון פורום רוחני חינוכי וחברתי שיציע תכנים יהודיים לחגים הלאומיים.
אסיים בייחולים ותקווה כי בשנה זו יצטרפו כל יהודי תפוצות בתפילתנו: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".
אליעזר שפר הוא יו"ר איחוד בתי הכנסת והקהילות בארץ ובתפוצות
