ביום רביעי לפני שבועיים גמלה החלטה פתאומית בליבי למסור את התפילין שלי לבדיקה. כמעט עשרים שנה חלפו מאז קבלתי את התפילין שלי לבר המצווה מהורי, ומאז ועד היום נותרו הללו חתומות כמו ביום שקיבלתים מבלי שנבדקו ולו פעם אחת. כך עברו הן את חטיבת הביניים, טיולים של ישיבה תיכונית, את שנות ההתכנסות בישיבת הסדר, מטולטלות בקיטבג ירוק של שירות צבאי, מונחות עלי בשעות ההתרגשות שלפני החתונה בתפילת שחרית בכותל, מעטרות את ראשי בעליות לתורה בהם הענקתי שמות לילדי. תפילין מעור של בהמה גסה, שמורים עדיין באותו נרתיק קטיפה שצבעה דהה ושחלק מהאותיות הרקומות עליה החלו זה לא מכבר להיפרם.
פה ושם הצבע כבר מתבקע. בתפילין של יד הפינות כבר לא רבועות כמו פעם. אלו הן התפילין שלי על אלפי הימים ובהם ימי חול ושבתות שחלפו מאז קיבלתי אותם. הנחות תפילין חפוזות ונמהרות, וכאלה שנמשכו אל תוך תפילה עמוקה היוצאת מהלב.
כל הרגעים והימים הללו התנקזו להם לרגע אחד, לאותה שנייה בה ראיתי כיצד שכני ליישוב, סופר הסת"ם בצלאל ארליך, לוקח סכין ופותח כלאחר יד את תפילי החתומות, מגלה באחד את הסוד הכמוס בתוכם. כמה שמרתי עליהם- על התפילין. שלא יפלו, שלא יינזקו.
אינני יודע מדוע, אולם ברגעי הדממה הקצרים שחלפו בין פתיחתם של התפילין לשליפת הפרשיות אחזה בי צמרמורת. עשרים שנה… והנה הם "והיה כי יביאך" ופרשת "שמע ישראל" נשטחות בזו אחר זו על שולחנו של סופר הסת"ם, והם בהירים וחדים כביום שנכתבו. קלף לבן ואותיות של דיו שחור. מאוחר יותר יאמר לי בצלאל כי מדובר בפרשיות מהודרות וכי הסופר שכתב אותם "נולד עם קולמוס ביד", ויוסיף כי הם כתובים בכתב האר"י כמנהג החסידים. אולם אני את המילים הללו כבר שמעתי רק באקראי, שכן את ליבי מלא רגש ענק של הוקרת הטוב להורי. עשרים שנה חלפו. אבי ז"ל כבר איננו בן החיים, אולם הוקרת התודה כל כך חזקה וכל-כך חיה בתוכי, כאילו רק היום קבלתי מהם את התפילין במתנה. כשיצאתי חזרה לביתי הרמתי טלפון לאימי ואמרתי לה "תודה". בתחילה לא הבינה על מה ולמה, וכשהסברתי ידעתי כי היא מחייכת מעברו השני של קו הטלפון.
כמה ימים לפני שהגעתי אליו, כך ספר לי בצלאל, נכנס אצלו אדם בן גילי וגם הוא בקש לבדוק את תפיליו בפעם הראשונה. בבדיקה התברר כי באחת הפרשיות הייתה חסרה מילה. "והיה כי ישאלך בנך לאמר", היה כתוב שם, כשהמילה "מחר" חסרה. עשרים שנה של הנחת תפילין והנה הכל מתנקז לרגע אחד של גילוי.
הייתי מבין הראשונים בכיתתי שהתחיל להניח תפילין, ודווקא משום כך טרדה אותי בעיה קשה. מכיוון שעוד לא הייתי מיומן בהנחת התפילין כמו גם בקיפולן, קרה לא פעם שנאלצתי להישאר שעה ארוכה בבית המדרש בכדי לקפל את התפילין (וכן את הטלית שכן אני כהן), שעה שחברי שעטו לכיוון חדר האוכל של הישיבה התיכונית בה למדתי. פעמים רבות, כשהייתי מגיע לחדר האוכל כבר לא נותר מה לאכול. באותם ימים התפילין היו עלי לטורח. לא אהבתי את הסרבול שבהנחתם ואת הזמן שהן גוזלות ממני בקיפולן. לבסוף שיתפתי בבעיה את סבי ז"ל, שבמתינות וסבלנות אין קץ תרגל איתי שוב ושוב את קיפול התפילין והטלית.
כמעט עשרים שנה חלפו. סבא כבר איננו איתנו, וכך גם אבא. אני בן 32 ורק עתה זכיתי לקבל באמת תפילין בפעם הראשונה.
