מאז ששרפנו את החמץ ילדינו היו עסוקים בתכנון השריפה הגדולה, המסמלת יותר מכל את אירועי ל"ג בעומר. לא קשה להבין מה 'מצית' את דמיונם של ילדינו בכל הקשור לעיסוק באש. כל הורה מכיר זאת, וילדים אוהבים לשחק "באש" תרתי משמע. הגפרור, כמו כל דבר שיוצר אפקט של חידוש עם קצת הרפתקה, מפתה את הילד לרצות ולחוות את חוויית ההדלקה שוב ושוב.
מכאן, שאירוע הדלקתם של מאות קרשים שנאספו בעמל רב לקראת הלילה הגדול הוא בבחינת פיתוח של חוויית הגפרור. לכן לא מפליא לראות באיזו שקיקה מחכים הילדים ומצפים לל"ג בעומר ומדוע מתלווה לצפייה זו התרגשות כל-כך גדולה.
הרבה פחות מובן, מה לכל זה ולתורת ישראל. כיצד הגיעה טקס ההדלקה לתוך המסורת היהודית, שבדרך מבקשת לברוח מריגושים. מסתבר, שמעבר לנפלאות הקסם בה קורצת האש לילדינו, יש בה גם משהו שמדבר אלינו המבוגרים. יש בלהבת האש משהו שמבטא חלק הרצונות שלנו. הדבר בא לידי ביטוי באור ובחום ובעיקר בלהבה העולה כלפי מעלה.
עבור האדם, האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה המקיפים אותו. דרך האש יכול האדם להרגיש שאינו בודד. נוכחותו של האור, די בה בכדי לגרש את כל החושך שבעולם. זיק של אור מגרש את העלטה. החום יכול לשנות עולם קר ומנוכר לעולם של משמעות וטוב. מי כמונו, החיים בעולם המשדר זרות וריחוק, יודעים כי לשבת לצד האח המחמם את האוויר וגם את הלב. החום מעניק לנו תחושה של שייכות וחיבור.
אבל האדם אינו רק יצור ששוכן בעולם חשוך וקר, אלא פנומן שקיימים בו גם כוחות רוחניים וערכיים, ועל כן הוא שואף להתרומם ולהתקדם. הרבה פעמים הוא שקוע בים של מעשים קטנים, המסיחים את דעתו מן העיקר ומביאים אותו לעסוק בטפל, אולם בתוך תוכו האדם יודע כי רצונו הוא לפרוץ קדימה, לעלות למעלה, ממש כמו האש.
לא מקרי הדבר כי בקרב בני האדם קיים מן רגש ספונטאני להדליק נרות כל אימת שקורה אירוע קשה. ההזדהות הפנימית- העמוקה עם הפסוק "נר ה' נשמת אדם". הנר כמו הנשמה, נוגע לא נוגע, תמיד רוצה לעלות למעלה.
חגיגת ל"ג בעומר והמדורות מזכירה במידה מסוימת את טקס הדלקת משואות ביום העצמאות. הדלקת האש מבטאת את האמונה שלנו בתקומה, בעתיד, בערכים ובאידיאלים של מדינת ישראל. זו חוכמה קטנה להדליק אש ביום העצמאות. דרושה עוצמה גדולה בהרבה להדליק את אש האמונה בתקופת גלות וחושך, בשעה שנראה שאין לאש סיכוי לעלות ולהתרומם.
וייתכן כי דווקא כשנמצאים בחשכה ואין ברירה אלא לנסות ולהדליק את האש, אין זה נסיון גדול. אולי הנסיון הגדול באמת הוא להצליח להדליק את האש היום, דווקא כשאנו נמצאים במדינה מבוססת שלכאורה אינה נזקקת לאש. זוהי ההזדמנות שלנו לחזור לעצמנו, ומתוך כך להבין כי האש האמיתית מסתתרת באמונה ולא רק בעשייה האנושית.
הרב דוד סתיו, רבה של שהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
