במלאת שלושים למו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
קשה להקיף במסגרת מצומצמת שכזאת את דמותו, אישיותו ותורתו של מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל. כבר נכתבו דברים רבים ובודאי ייכתבו עוד, ובכל זאת אבקש לכתוב מעט על ההתוויה החינוכית והלימודית אותה הנחיל והספיג בנו – התלמידים: לעמול, להעמיק, לעבוד קשה, להתחדש וליצור בלימוד התורה.
בחג סוכות שעבר, בשנת תשס"ז, באתי עם הרב אלישע אבינר להקביל את פניו ברגל. בסוכה שבמרפסת ביתו, ישב רבנו זצ"ל יחד עם יבדל"א בנו וממשיכו הרב יעקב שפירא שליט"א, ולמדו ביחד בספר "משך חכמה" בפרשת פנחס על מוספי חג הסוכות. רבנו הקשה ותירץ, והפליג לחדד ולחדש מתוך דברי המשך חכמה. גם שעברנו לדבר על עניין אחר, פנה ואמר: "בואו נחזור עוד פעם מה למדנו מה'משך חכמה', מה התחדש לנו". רצון תמידי גם בגיל מופלג, לחדש ולהתחדש בלימוד התורה, כך היה הרב שפירא.
בגמ' בסוטה מט ע"ב נאמר: "בעקבתא דמשיחא …חכמת סופרים תסרח". כיצד יכולה חכמה לסרוח? וכך הסביר רבנו (שיעורים למסכת בבא בתרא עמ' יט): "מים עומדים הם מים סרוחים. מים צריכים לנבוע לא לעמוד. וכך הוא גם בתורה. התורה צריכה לנבוע ולא לעמוד. האדם צריך ליצור בעצמו ולא לחזור אחר דברי אחרים. יש צורך להתרומם". תתווכחו איתי, אל תסכימו לכל מה שאני אומר. כך היה תובע מאיתנו בשיעורים במסגרות מצומצמות יותר (שיעורים בספר קצות החושן).
עוד בתחילת דרכנו בישיבה, בהיותנו בחורים צעירים שרק מתחילים לטעום טעם של לימוד גמרא ברצינות, היה אומר לנו: תכתבו, תחדשו. ביקש שנביא לו "חבורות" (מושג מקובל בישיבות שמשמעותו עיון והעמקה של תלמיד או חברותא בסוגיה, המועברים בפני כל החבורה, הכיתה, הקבוצה, בדרך כלל בנוכחות ר"מ או אברך בוגר, שמדריך ומנווט את אומרי ה"חבורה"). זכורני, שבשנה ב' בישיבה, עמלנו רבות במסגרת הלימוד בחברותא על "חבורה" בסוגיה במסכת בבא קמא. הגשנו לר' אברום את חבילת הדפים בהם העלנו על הכתב את שלמדנו. הוא אכן קרא את הדברים, והזמין אותנו לביתו שבשכונת גאולה לדבר על הסוגיה. הרב השקיע בנו זמן, הסביר, הקשה, פרך את הדברים והראה לנו שאפשר גם אחרת. מאידך עודד אותנו להמשיך לכתוב, ללבן להעמיק ולסכם. בסוף הפגישה בקש הרב שפירא לנחם אותנו ואמר: "החבורות הראשונות זה טוב לשריפת חמץ או לל"ג בעומר, אבל כך לומדים להקיף נושא לסכם אותו ולהעמיק בו. כך מתגדלים בלימוד תורה".
לפני שלוש שנים, כשהבאתי לרבנו את ספרי "מועדי יהודה וישראל" שאלני כמה הספר עולה בחנות, מי קונה את הספר, כמה עותקים נמכרו ושאלות נוספות דומות. מגמתו הייתה להביא לידי כך שהמחיר יהיה זול עד כמה שניתן בכדי שגם בחורי ישיבה יוכלו לרכשו. הייתה לו מטרה חינוכית בכך והיא להראות כי אפשר לכתוב על סוגיות ונושאים שעומדים על הפרק, ללבנם, לסדרם וליצור יצירה חדשה. ועוד הוסיף ואמר: "לפני עשרות שנים, כשהרב צבי יהודה זצ"ל קרא לי ללמד בישיבה, אמר לי שאמנם יש מעט בחורים יחסית, אבל יש להם רצון עז ללמוד, ושקידתם והתמדתם מעולה, וכך אכן היה. לא העלנו בדעתנו, שציבור זה יתפתח כל כך מבחינה תורנית, ויהיו ישיבות וכוללים של ציבור זה בכל רחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת, מהגולן עד גוש קטיף. ועוד מסתבר שיש גם כאלה שכותבים מבררים ומחדשים בנושאים אקטואליים חשובים. בוודאי שצריך לעודד את הבחורים הצעירים, להציב בפניהם את האתגר, להוכיח להם שבעמל ויגיעה אפשר גם להגיע לזה". שמחה דומה הפגין כשזכיתי רק לפני שלושה חודשים להציג בפניו את ספרי האחרון "שבות יהודה וישראל" ולקבל ממנו דברי ברכה.
כוח החידוש והיצירה של ר' אברום היה בקנה מידה שלא יתואר. היה מסוגל לנתח סוגיה בגמרא ואת הראשונים שעליה בכמה אופנים. היה הופך והופך בה, ומראה שהכל בה. גאונות ייחודית, שבכוחה להחליף מספר מהלכים במהלך שיעור אחד. הוא היה חושב בבית, במסגרת הכנת השיעור, על מהלך מסויים, ובדרך במונית מהבית בשכונת גאולה אל הישיבה כבר היה מספיק להפוך את הכל ולהציע דרך אחרת. היו תקופות בישיבה בהם היו מקליטים את השיעורים הכללים, משכתבים אותם וחוזרים עליהם עם התלמידים הצעירים. שכתוב השיעור היה מופץ רק לאחר קבלת אישור מרבנו זצ"ל, דבר שלא היה פשוט כלל וכלל שכן בינתיים היה מספיק לפתח מהלך חדש עם הבנות נוספות בסוגיה. "מי הסביר ככה?", היה שואל כשהיה קורא את שכתוב השיעור. "מה פתאום? זה הרי ההיפך הגמור! תמחקו את זה מיד" היה נזעק. לא עזר דבר גם כשהיו משמיעים לרב את הקלטת בו נשמע רבנו זצ"ל אומר את הדברים בקולו. מעין נובע ופורה בעוצמות בלתי רגילות.
חיבתו להתחדשות הייתה גם בסקרנות בכל ספר חדש שיצא, בעיון בו. אם היה רואה ספר לא מוכר לו על הדרך בה היה הולך מפתח הישיבה עד מקומו בכותל המזרח, היה נעצר ומיד מעיין ובוחן את הספר. תהיו סקרנים, היה אומר לנו. תתעניינו בספרים, תעברו על המדפים שבספריה. תפתחו אותם, תראו במה הם עוסקים, תלמדו מהם.
שילוב ייחודי של עיון מעמיק בתורה, יחס הרציני לכל דבר תורה, לכל הלכה ולכל חידוש, בשמחה כיום שניתנה בסיני, יחד עם חיוך והנאה לספר ולכל סיפור טוב או "וורט" מחודד, שמהם ניתן ללמוד משהו- מוסר השכל, יראת שמים, חכמת חיים. פקחות ושנינות, חכמת חיים שיונקת את כוחה מתורה.
כך אמר ושנן שוב ושוב: "אדם צריך לשאוף לגדלות, הישיבות נועדו לגדל אנשים גדולים…אם אדם מסתפק במשנה אחת הוא יהיה מוכרח להיות אדם קטן. לעומת זאת מי שלומד בכל כוחו, הוא אדם שגדל" (מורשה עמ' יט). "את מצות תלמוד תורה יכול האדם לקיים בזמן מועט ביותר. ניתן אפילו לקיימה במילה אחת של תורה. אבל עיקר התורה החיים של התורה הוא עולה של תורה. …יש ללומדה באימה ביראה ברתת בזיע בצער ובעמלות ורק כך ניתן לזכות בה. אך ביחד עם האימה והיראה יש צורך בשמחה" (שיעורים למסכת בבא בתרא, עמ' יז- יח).
התוויה חינוכית ולימודית זו הנחיל רבנו במשך עשרות שנים, למאות רבות של תלמידים שלמדו בישיבת "מרכז הרב". מכוחו ובעידודו יצאו בוגרים רבים שעוסקים היום בהרבצת תורה בערים, יישובים וקהילות, במערכות החינוך- ישיבות גבוהות, הסדר, תיכוניות, מכינות, אולפנות, מדרשות, ועוד ועוד. הקב"ה יתן לנו – תלמידיו, את הכח והרצון להמשיך ללמוד וללמד תורה, בדרך שרבנו זצ"ל הנחה והדריך כל השנים, מתוך התחדשות ושמחה, בעמל ובגדלות.
הרב יהודה זולדן, בוגר ישיבת "מרכז הרב"; רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
