ילדינו לא תמיד מקשיבים למה שאנו אומרים אבל הם תמיד רואים את מה שאנחנו עושים. הם מתבוננים בהתנהגות שלנו, בעיקר בכדי ללמוד אבל גם כדי לזכות באותם רגעים מאושרים בודדים שבהם הם יכולים "לתפוס אותנו על חם" נוהגים בניגוד לדרך אליה אנו מחנכים.
"ניצחונות" קטנים שכאלו יכולים להיות משעשעים עבור הורים וילדים כל עוד הם מתרחשים מפעם לפעם ובכך הם מהווים את היוצא מן הכלל. אולם כשהפער בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו עושים הופך לעניין שבשגרה, העניין הופך משעשוע לעניין מסוכן שעלול לגרום לכך שילדים יבינו מההתנהגות שלנו כי מה שאנו אומרים איננו דבר מחייב. באיזה שהוא שלב, מגיעה ההפתעה להורים שמגלים שלא רק הם לא לוקחים ברצינות את מה שהם אומרים, אלא גם הילדים לא.
רובנו ככולנו רוצים להנחיל לילדינו השקפת עולם ועקרונות חיים. לכל אחד מאתנו יש דרך חיים, סדרי עדיפויות וחלום שבו הוא רואה או מדמיין ילדיו גדלים לאורם של הערכים והעקרונות שהוא מנסה להנחיל להם. אלא שהתהליך של "ושננתם לבנך" – תהליך שהוא מרכזי בכל בית יהודי – לא תמיד מתבצע מתוך ישיבה על המדוכה ומחשבה עמוקה, אלא מתוך אינרציה ונטייה טבעית הקיימת בכל אחד מאיתנו להעמיד צאצאים אשר יהיו בצלמנו כדמותנו. גם הורים שטוענים בתוקף כי הם לא חושבים שהילדים שלהם צריכים להיות בדיוק כפי שהם היו ושהם יוכלו בבוא העת לבחור את דרכם, עדיין מביעים בעצם החינוך שהם נותנים לילדם את האידיאולוגיה אותה הם מבקשים להנחיל לילדיהם.
ערכים אינם נלמדים בכיתה או בהרצאות באולמות האקדמיה. בכיתה ניתן להקנות ידע ומיומנויות. בהרצאה אפשר להעביר רעיונות, אולם ערכים נלמדים אך ורק באמצעות חיקוי של דמויות משמעותיות. ככל שהדמות היא משמעותית יותר, כך גם גוברת השפעתה והשפעת הליכותיה ומעשיה. מכאן עולה שההשפעה האמיתית של הורים על ילדים איננה במה שהם אומרים להם וגם לא באמצעות מוסדות החינוך אליהם הם שולחים את הילדים. ההשפעה העיקרית באה מהדוגמא האישית. תהליך החיקוי שבו מוקנים הערכים, הוא תהליך לטווח ארוך. בטווח הקצר לא תמיד נראה שהילדים אכן עושים את מה שההורים מבקשים או עושים. לא כל ילד שרואה את אביו קם בכל בוקר לתפילה, עתיד לנוהג כך בעצמו בגיל ההתבגרות וגם לא בגיל מבוגר. אולם אין ספק שילד ששומע את אביו או את אימו מחנכים לכנות ואמינות, בזמן שהם עצמם בפועלים בחיים החיים האישיים שלו בצורה מנוגדת לכך, לא רק שלא יפנימו את המסר החינוכי אותו מנסים ההורים להעביר אלא אף ינהגו בדומה להורים. לעתים נוח לנו לחשוב כי ילדינו, במיוחד הקטנים שבהם, אינם ערים לסתירות שבין מה שאנו אומרים ומה שאנו עושים. בפועל ניתן להחיל על עניין זה פרפראזה על דבריו המפורסמים של P.T. Barnum: ניתן לרמות חלק מהילדים כל מהזמן, ניתן לרמות את כל הילדים חלק מהזמן אבל אי אפשר לרמות את כל הילדים כל הזמן.
עד היום זכור לי כיצד בהיותי ילד ששנו ושמחנו אחי ואנוכי על אותם מקרים בודדים בהם תפסנו את אמנו ז"ל פועלת בניגוד לדברים שהיא לימדה אותנו. אימי שהייתה דוברת אנגלית, הייתה מתגוננת באותם רגעים בהם תפסנו אותה "על חם" באמירה הפשוטה: " Do as I say, not as I do", כלומר, "עשו כפי שאני אומרת ולא כפי שאני עושה." כולנו צחקנו. היה ברור שהדברים נאמרו בדרך ההלצה ובסופו של דבר לא רק שהם לא חתרו תחת המסר החינוכי אותו תמיד ניסתה להעביר אלא אף חיזקו אותו.
לילדים שלנו יש עיניים והן נשואות אלינו כל הזמן. הנעשה על ידנו הוא הנשמע על ידם. לעולם אין ערובה לגידול ילדים בהצלחה, שהרי מדובר בתהליך מורכב בו יש שותף נוסף לנו האב והאם. אבל ככל שנשכיל להגיע לעקביות בין המסרים שאנו משדרים לבין ההתנהלות שלנו מול ילדינו, כך נגדיל את הסיכויים שהם יאמצו את הערכים אותם אנו מבקשים להנחיל.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
