לא רחוקה היא השעה בה נעמוד כולנו, עטופים בבגדי לבן, עם פתיחתו של היום הקדוש בשנה. פתיחתו של ארון הקדוש, וכשהחזן ושני נושאי ספר התורה לצידו, תסמן את תחילת תפילות היום הקדוש. בכל שנה, ברגעים האלה, אני חש במתח הגואה, בהתרגשות. האווירה בבית הכנסת מלמדת שאירוע גדול מתרחש עתה. מבט סביב מגלה שבית הכנסת מלא בפרצופים לא מוכרים, כאלה, שצורת הנחת הכיפה מלמדת שאין היא דיירת קבועה על ראש המתפלל. וכך, אחרי שמכריזים: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים", פותח החזן בתפילת "כל נדרי". מה יש בה בתפילת כל נדרי, שזכתה לפתוח את תפילות היום הגדול? מה יש בהתרת נדרים, פעולה "משפטית" המסדירה את ההתחייבויות וההבטחות שלנו מן השנה הקודמת ולקראת השנה הבאה שמצליח לרגש אותנו כל כך? אין כאן המקום להאריך בסוגיות ההלכתיות הסבוכות העולות כתוצאה מאמירת "כל נדרי". נסתפק בהזכרת דברי הגאונים: " אבל רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בב' ישיבות ולא בשום מקום להתיר נדרים לא בר"ה ולא בי"ה אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מאבותינו דמה מועיל התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל?", וכן: " ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי רוב הגאונים מוחין לומר כל נדרי לפי שאין בו שום תקנה רק רע", ועוד. ואף על פי כן, תפסה התפילה מקום מרכזי בתפילות הימים הנוראים. על מה ולמה? אבקש להציע שלשה מעגלים: הראשון, מחזיר אותנו לימי הבריאה, שם למדנו "ַויִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", פירושו: " לרוח ממללא", היינו שכח הדיבור הוא זה המאפיין ומייחד את האדם. הרי שעיקר מדרגת האדם בפיו. והנה, במשך השנה, פגענו בליבה האנושית, במה שמייחד אותנו: הבטחנו, נדרנו, ולא קיימנו. לתרבות המילולית הזו השפעות מרחיקות לכת. מעבר למה שהיא פוגעת באדם וביחודו, מעבר למה שהיא מבטלת ה"נפש חיה" שבו, היא מערערת על העולם. במקום בו אין ערך למילה, בטל האמון בין בני אדם, המציאות הופכת לחשדנית, מעורערת, ספקנית, ו"איש את רעהו חיים בלעו". בכל שנה, בימים בהם נברא האדם, אנו מקבלים הזדמנות לחזור אל עצמנו. לשם כך, עושה עמנו ה' חסד גדול ומאפשר לנו להתיר את הנדרים, ולחזור ולפתוח דף חדש שיתאפיין, בראש ובראשונה, בתרבות המילולית שלנו. כיוון שלמילים יש משמעות גדולה כל כך, כיוון שלהפרת ההבטחות יש משקל קיומי, פונה התורה בראש ובראשונה למנהיגות: " ראשי המטות". שוו בנפשכם: חברה פותחת את היום הקדוש בכך שהמנהיגים עומדים על הבימה ומבקשים מהקהל יתירו להם את נדריהם! איזו עצמה יש באירוע כזה!כמה אמון הוא משיב לחיים הציבוריים שלנו!
אולם, ניתן להצביע על מהלך נוסף העומד בבסיסה של התפילה: במהלך השנה, נקטו בשיטות שונות כלפי אנשים ונשים בקהילה: חרם, שמתא, וכו'. כל הודרו אנשים מהקהל, והוצאו החוצה. והנה, מגיע היום הגדול ואט אט צומחת ההבנה החדשה כי "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אין בה תענית". רק עתה, אנו מבינים שהדרך היחידה שלנו לשוב בתשובה לפני ה', תלויה בכך, שכולם יהיו יחד, כאן, בבית הכנסת, באולם אחד. או אז, מתבצע תהליך מרגש: דלתו בית הכנסת נפתחות וכל מי שהוצא החוצה, נכנס פנימה. כך, פתחנו את התפילה ב"אנו מתירין מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים", אך סיימנו אותה במילים: "ונסלח לכל עדת ישראל", משום שהבנו שגם אנו טעינו במה שהוצאנו חלקים מהאומה אל מחוץ לקהל.
האם לטעם זה, משמעות גם בימינו? לכאורה, לא. אין הקהילה נוקטת ב'ארור', ב'חרם', ב'שמטא' ומה לתפילה זו ולנו?
אבל, במחשבה מעמיקה, כולנו נוקטים בהדרה סמויה, מחלקים את החברה לקבוצות, מגדירים מי שייך, מי "משלנו", מי חלק מהותי מתוכנו, ומי "מבחוץ", "אחר". והנה, מגיע היום הקדוש, ומיד, צומחת הבנה חדשה: אם לא נהיה יחד, אם לא נעמיק את השייכות ההדדית, לא שוב אל האל. התשובה, תלויה בקבלה של כולם אל תוך אולם אחד, אל תוך עולם אחד. וכך, במעמד מרגש, נכנסים כולם אל ההיכל, וכך נמצאים כולם בבית הכנסת, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים, ובני הקבוצות השונות בקהילה. כולם מבינים את התלות ההדדית,כולם מבקשים לבנות, יחד, חברה אחרת, שוויונית, אוהבת, מכילה. ומן שמיים, נשמעת בת קול: "מותרין לכם, מותרין לכם".
הרב שי פירון רב ישיבת ההסדר והישיבה תיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
