"ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר" (ראש השנה דף טז.)
ע"פ המדרש הנ"ל, תקיעת השופר מטרתה להזכיר לקב"ה את זכויותינו. יתרה מכך, אחד משמותיו של ראש השנה הוא "יום הזכרון" ומן הסתם, מבטא שם שה גם את מהותו של החג – זכרונות. ברם, הדברים מצריכים עיון. הקב"ה הרי זוכר כל הנשכחות, דבר לא נעלם ולא נסתר מנגד עיניו. מדוע א"כ צריכים אנו להזכיר משהו לקב"ה? הכיצד יכול האדם הסופי להזכיר דבר לקב"ה שהוא היה הווה ויהיה ואין לזיכרונו שום שיעור וגבול?
התשובה נעוצה בלשונו של הרמב"ם בהלכות תשובה. הרמב"ם גם מתייחס לשופר כאל כלי אשר מטרתו לעורר זכרון, אמנם מכיוון שונה. השופר אינו אמור להזכיר רק לקב"ה אלא בראש ובראשונה להזכיר לנו: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל …" (הלכות תשובה ג', ד')
למען האמת, דברי המדרש ודברי הרמב"ם – חד הם. יש קשר ישיר בין מעשינו כאן בעולם למתרחש בעולם האלוקי. הנעשה בעולם האלוקי הינו השתקפות של התהליך הנפשי המתחולל בקרבינו. אדם המתפלל, יכול לקבל אינדיקציה על הצלחת תפילותיו באופן מיידי. אם התפילה פעלה על האדם, ריגשה אותו עד דמעות וזעזעה אותו בבחינת "כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך", ממילא פעלה תפילה זו גם בשמים. "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף" (משנה ברכות ה', ה').
יסוד זה מתואר בתורת החסידות ע"י הפסוק במשלי " כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אדם המתבונן על בבואתו במים, רואה השתקפות של עצמו. אם הוא מזיז את ידו, גם דמותו המשתקפת מזיזה את ידה. אם הוא מתקרב לדמותו – דמותו מתקרבת אליו. חוקים אלו פועלים גם ביחס לעולם האלוקי. אם אנו מתקרבים אל הקב"ה – הוא מתקרב אלינו גם כן בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג' ז')
למעשה, יסוד זה קיים בשלשת המצוות המרכזיות של ראש השנה. המשותף לשופר, לתשובה ולתפילה הינו הפעולה הדו כיוונית של המצווה. תשובה שלנו כלפי הקב"ה משיבה את הקב"ה אלינו, כאמור. אמנם, על מנת שזה יתרחש, שומה עלי לבצע תשובה עם כוונה אמיתית להשתנות שהרי "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין יום הכפורים מכפר". תפילה הפועלת עלינו ומרטיטה את לבבנו פועלת גם כלפי שמיא. אמנם, על מנת שזה יתבצע, התפילה צריכה להיות מלווה בכוונה שהרי "תפילה בלא כוונה – כגוף בלי נשמה". זוהי גם פעולת השופר. אם אנו שומעים את כל השופר, אם אנו מתעוררים ונזכרים באמת אשר ממנה התרחקנו, גם הקב"ה שומע את קול השופר וזוכר אותנו לטובה. איננו צריכים להזכיר דבר לקב"ה כי אם להזכיר לעצמנו. תקיעת השופר, אם תהיה טכנית חיצונית בלבד, הרי שגם אם נעשתה באופן מושלם ומסוגלת להוציא ידי חובה, מבחינה רוחנית ללא כוונת אמת, לא השיגה מצווה זו את מטרתה שהרי " מי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ" (ראש השנה ג' ז')
המצוות של ראש השנה הינן מצוות בהן לא המעשה עיקר כי אם הכוונה. המעשה אמנם הכרחי, אבל הכוונה מעכבת. בראש השנה מצווים אנו לזכור את מחוייבותנו כלפי הקב"ה ולהיזכר בייעודנו בעולם. אם אנו נזכור זאת, גם ה' יזכרנו לטובה. קבלת תפילותינו בשמים תלויה היא באופן ישיר ביכולת הקיבולת הפנימית שלנו את התפילות. המשוב מתפילות ראש השנה לא יגיע רק במהלך השנה כי אם גם באופן ישיר ומיידי בו ביום, ע"י היכולת שלנו לחוות ולהתחבר לקול הפנימי. אם חשים אנו במהפך הרוחני המתחולל בקרבנו – הרי שתפילותינו הצליחו.
בראש השנה, מקבלים אנו הזדמנות נדירה לפתוח את לבבנו לקול השופר ולהאזין לקול הפנימי שלנו. אל לנו להחמיץ הזדמנות פז זו. אסור שתפילותנו תהיינה כתפילות היום-יום. שומה עלינו להתלהב בהתלהבות של קודש, להתרגש ולחוות יותר. חייבים אנו להזכיר לעצמנו את האמת. עלינו לזכור את קדושת יום הזכרון, את קדושת ה' ואת קדושת נשמתנו הטהורה. אם נזכור, נזכה להיזכר גם אנו ע"י הקב"ה ביום הזכרון הבא עלינו לטובה.
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "מוריה", כפר גנים- פ"ת, ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר'
