השנה, ימי המלכת ה' בעולם, יום חג הזיכרון, צמודים לשבת פרשת 'האזינו'. בדברים הבאים ננסה לעמוד על הקשר בין מצוות השופר לבין הפרשה המזמינה את כולנו להאזין לדבר ה'.
אף שהמאה שלנו עוסקת רבות בגלוי ובנראה, היא משקעה מאמץ רב להבין ולחדור אל ה'פנימי', אל ה'סמוי'. אנו מחפשים דמויות רב – מימדיות המביאות לידי ביטוי קומות על גבי קומות של משמעות ותוכן.
גישה זו שואבת את מקורה מביטויים קדומים. הראשון שבהם במתן תורה. על אף הדגשת הערך הוויזואלי של המעמד, הרי שבסופו מציינת התורה: "וכל העם רואים את הקולות, ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". מה משמעותם של המילים: "רואים את הקולות"?
במכילתא, שתי דעות בפרשנות הפסוק: "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע, דגבי רבי ישמעאל (שימו לב לשמו!). רבי עקיבא אומר: רואין ושומעין את הנראה". שיטתו של רבי עקיבא מחדשת שהראיה הינה שלב ראשון בדרך לשמיעת הנראה. היינו בהפעלת היכולת לחדור אל מעבר לוויזואלי והמוחשי, אל הקול הפנימי המבטא את גנזי החיים.
ביסוד החיים, האוזן רואה והעין שומעת. בשורש החיים, הרמוניה פנימית המאפשרת חוויה עמוקה המשתפת את כל החושים כולם, ובלשונו של בעל שו"ת הלכות קטנות: "שנתנה כח הראיה לאוזן, שהחושים מוצאם ממקור אחד". לשם אנו צריכים לשאוף. למציאות חיים בה הראיה והשמיעה מתאחדות ולא מופיעות בפירוד נורא. עלינו לרצות לראות את הקולות. מי עדיף ממי: העין או האוזן? בספר שערי תשובה מובא שהעין איבר נכבד מאוד ונכבדה ממנה האוזן. וכך נראה לאור דיני נזיקין ביהדות שהרי בתלמוד מובא שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו אך אם החרישו נותן לו דמי כולו.לכן, קבלת עול מלכות שמיים נוגעת לזיכוך כשרון השמיעה: "שמע ישראל".
אנו מבקשים להדגיש את הסכנה שבהשתלטות הנראה על המציאות. החיצוניות גוררת את העולם לשטחיות וליצריות. בעיני, חלק מיסודות הצניעות נועדו כדי למנוע את ההתמכרות לראיה ולסייע לחדד את השמיעה. הקול הוא גם סמוי ונסתר אך אוטנטי ופנימי.
על רקע זה, מובן על מה ולמה שיאו של יום המלכת ה' במצוות השופר. ידוע, שאנו לא מברכים "לשמע בקול שופר" אלה לשמוע "קול שופר". המשמעות היא שעצם ההאזנה לקול, עצם ההאזנה לקול שבוקע, מהווה ביטוי למטרתה של התקיעה.
והנה, יום אחד בשנה, כולם עומדים ומאזינים לקול אחד. הניסיון הוא לחפש קול אחד שמשותף לכולם. קול שיש בו הכל. הבנה זו יכולה להתפרש בשני אופנים: ראשית יש כאן קריאה לחיבור אל הקול בסיסי, המכנה המשותף הראשוני המאחד המהווה מכנה משותף בראשיתי. יש כאן ביטוי לאהבת הפשטות. "לקול הפשוט" שמהווה בסיס ראשוני לעולם שבו אנו חיים. אי אפשר להתעלם מהקול הפשוט. מהאהבה לראשית. זו הטהורה ללא מניעים פסולים. שנית, יש כאן הזמנה אל הקול הפשוט העמוק: קול עמוק, המוצא את יסוד החיים בו כולנו שותפים. כולנו מאזינים לקול העמוק של המציאות.
הקול הפשוט הוא הנגיעה במעיין, במקום העמוק המתגלה לאחר חפירה עמוקה. אז, מתחת לאדמה, מתחת לאדמה שונה, מתגלים מעיינות תהום רבה. יש נקודה עמוקה בה הכל אחד. בה אין מקום להשפעות חיצוניות. זהו הקול הפשוט העמוק.
בחכמת הנסתר מצינו שבראש השנה מאזינים לקול העמוק, לנשמה. "האזינו השמים" שמים = נשמה (י'+ם'=נ). צריך להאזין לנשמה. לקול הפנימי. מתוך כך זוכים להיפגש עם הקב"ה: "ואדברה". זהו יסוד ראש השנה. האזנה שמתחילה מחשיפת הכוחות שלי, מהתוועדות עם הנשמה. זו, מאפשרת לי להאזין לקולו של הי"ת.
"האזינו". לשאיפה להאזין מטרה נוספת. ההאזנה אל הנשמה היא זו היוצרת איזון. איזון מול הצדדים השונים של החיים. איזון בין שאיפות, רצונות וחלומות. איזון בין הצרכים הרוחניים לאלה הגשמיים. חיבור של ארץ ושמיים.
לכן, פונה המצווה אל האוזן. לשמוע קול שופר. להאזין אל הנשמה ולזכות לאזן בין כל כוחות החיים.
וכשנו שומעים תקיעת השופר אנו נזכרים במטרה, בסיבה: "הישמע שופר בעיר והעם לא יחרדו". והחרדה, הפחד מפליאים. הלא פחד וחרדה הם גורמים המשתקים את האדם. המעכבים אותו מלפעול, לעשות, להתקדם.
והנה, חרדה! הרי יום הדין צריך למלא אותנו ביצירה, בחיים. בכוח של עשיה.
אבל, מסתבר שיש בחרדה זו ביטוי למשבר הגדול: כשאנו שומעים את קול השופר, מתברר לנו שיש לפחד רק מה'. מסתבר שכל החששות שלנו בתוך העולם הזה אינן משמעותיות, מסתבר שכל החששות האלה אינן פרי המציאות אלה פרי הדמיון שלנו. החרדה הזו מלמדת שאין לפחד אלה מה'. ומתוך כך, אנו דוחים את הפחד שלנו מכל מי שלא צריך.
ומכאן, עומק דברי הנביא ישעיה: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנּאֱמָנִים"
אם תאזינו לקולות שלכם, אם תאזינו לנשמה, אם תקשיבו לחרדה המתעוררת בעקבות קול השופר, תזכו לאיזון בין כל וקול כוחות החיים. "שמעו שׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשׁכֶם ".
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
