אחת מהשאלות בה עסקו חכמי ישראל לאורך הדת וכן ספרות ההלכה היא שאלת התחושה הנכונה והאווירה שאמורה לאפוף אותנו בימי הדין. האם כבדות ראש, עצב ויגון, או אולי שמה שמחה ועליצות?
מצד אחד מוכרים דברי המשנה במסכת ראש השנה על "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" וכן מקורות רבים נוספים המדגישים את כפיפות הלב ונמיכות הקומה כשאנו באים לפני הקב"ה לדין.
מאידך, כפי שנראה במדרש שמייד יובא, ראש השנה הוא חג עבורנו, הוא נחשב כרגל לעניין קטיעת אבלות שבעה ושלושים, והוא מזקיק לברכת שהחיינו הנאמרת ברגלים. לא זו בלבד, אלא שאנו לובשים בו בגדי חג וסועדים בו סעודות החג.
אם כן מהי התחושה הנכונה? כיצד ראוי להתנהג, והאם בכלל ישנה דרך להכיל בתוכנות את שתי התחושות גם יחד?
כשמעיינים בהלכות ר"ה לכאורה נדמה שהתשובה ברורה. השולחן ערוך בסימן תקפא, הלכות ראש השנה, פוסק להלכה: "מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה"- וידוע לכל שפעולות אלו של כיבוס ותספורת נאסרו בימי תענית והותרו בימי שמחה. פסיקה זו מבוססת על דברי חז"ל במדרש: "ר' חנינא ור' יהושע אומרים איזו אומה כאומה זו (ישראל) שיודעת אופיו של אלוהיה…. שמנהגו של עולם שאדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן. לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה".
אולם נדמה שאין די בכך. אימת הדין, מעצם טבעה, משתקת את האדם. כיצד ניתן לפעול בניגוד לטבע האנושי בעניין זה? מהו הרעיון שמאחורי הסתירה שקיימת לכאורה בין עניינו של יום ובין ההתנהגות בו?
הגמרא ביומא (דף ד ע"ב) מספרת על מעמד הר סיני ועל סיבת הקריאה המיוחדת שקרא ה' למשה:
"רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו (על משה) כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע, שנאמר (תהלים ב) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה'. מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם (גם) תהא רעדה."
ר' מתיא בן חרש ורב אדא בר אהבה מחדשים בדבריהם חידוש גדול. אין ספק שבמעמד נתינת תורה לישראל הייתה התרגשות ושמחה עצומה מצדם של בני ישראל ובוודאי מצדו של משה רבנו. אולם במקביל לשמחה רצה ה' לחקוק תחושה של יראה בלבם של משה ועם ישראל; לא יראה במובן הפחד הרגיל שלה. אלא תחושה של יראת הרוממות, של כובד ראש, שחייבת להתלוות למעמד כמו קבלת תורה.
על רקע דברים אלו, נמצא שכשמשליכים את את הדברים כלפי ראש השנה ניתן להבין מהי אותה תחושה מורכבת שאמורה לפעם בנו בראש השנה. מצד אחד אנו אמורים להתנהג, כמו בדברי המדרש, "כאומה היודעת אופייה של אלוהיה". מכאן שכשמבינים את מהותו של יום הדין, מתברר שאין מדובר ביום של אבל, אלא אדרבה ליום של שמחה עצומה שבו אנו זוכים להמליך עלינו ועל כל העולם את ה' למלך. אנו שצריכים להיות מאושרים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות עמו וצאן מרעיתו, ובזכות אותה שמחה אנו גם כי "נצח ישראל לא ישקר" וזאת למרות כל הקשיים והמצוקות. אנו נשארים בעלי אמונה וחזון, ואמונה זו תפעם בנו במהלך ראש השנה ותיטע בנו עוצמה וגילה.
מאידך, אנו מבינים במקביל לשמחה, כי יש כאן תהליך של דין לכל דבר שבבסיסו עומדות שאלות גורליות ברמה הפרטית וברמה הלאומית של "מי יחיה ומי ימות". שאלות אלה מלוות אותנו ומדירות שינה מעיננו. כך בדיוק נוצרת הוויה של "גילו ברעדה" שהיא אומנם מורכבת אך אין אמיתית ממנה לבטא את מהותו של יום.
ביטוי למורכבות נפלאה זו כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה שבהם הוא עוסק בדין אמירת הלל: "אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד ולא ימי שמחה יתירה". מעצם אזכורם של ר"ה ויום הכיפורים ע"י הרמב"ם אנו למדים כי גם הוא סבור שמדובר בימי שמחה. יחד עם זאת הוא מדגיש כי הם אינם ימים של "שמחה יתירה". אלו ימים שאסור להיכנס בהם לאווירת נכאים, לייאוש או עצבות. אלו עלולים להוביל לחידלון לא פחות מקלות ראש והוללות. מאידך אין נוהגים בהם שמחה יתירה. "גילו ברעדה".
ברוח דברים אלו אין לנו אלא לחזק ולהתחזק בתשובתנו בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לחזק את אהבתנו לפרט ולכלל ובמיוחד לבורא עולם, ובזכות כך גם נזכה לכוון לאווירת "גילו ברעדה". יהי רצון שנזכה בזו השנה לבשורות טובות, כתיבה וחתימה טובה, לשנת ישועה וצמיחה ,שנת נחמה ואחדות.
הרב אליהו בלום – ראש ישיבת ההסדר "נהר-דעה" בנהריה, ומרבני "צהר"
