חודש אלול כולו, ועשרת ימי תשובה – הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מיועדים, על פי המסורת, לימי חשבון נפש, ועשית תשובה.
מושג התשובה הינו מושג פנימי ורחב הרבה מעבר לקונוטציה הניתנת לו בזמננו.
הרב קוק, במאמר שנקרא 'מסע המחנות' מדבר על 'נפילתה של התשובה' בין הכסאות, שהרי אדם דתי איננו צריך לחזור בתשובה שהרי הוא כבר דתי, ואדם חילוני איננו חוזר בתשובה מפני שהמושג 'תשובה' הוא מושג דתי ומה לו ולדת, וכך מושג התשובה הטומן בחובו התחדשות, מתן דין וחשבון לעצמך, היכולת להתחיל מחדש, היכולת לרפא את משקעי העבר ביני לבין עצמי וביני לבין זולתי, נותר שולי וספציפי ביותר.
אחד משלבי התשובה הוא ה'וידוי', וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי (היד החזקה, הל' תשובה א,א)
ההתוודות לפני האל, הינה יסודה של מצות התשובה.
נציין כי וידוי זה הינו שונה בתכלית מן הוידוי המוכר בפני הכומר, שהרי ביהדות, מצות הוידוי הינה ראשיתו של תהליך ולא שלב הכפרה עצמו, כפי שזה בנצרות.
ר' נחמן מברסלב, מברר את ענינו של הוידוי ודברים אלו נכתבים בהשראתו.
כשאדם מספר סיפור, מתרחשות שלש תנועות פנימיות תוך כדי:
הראשונה: הירקמות העלילה. ההבדל בין אוסף של אירועים חסרי קשר לבין סיפור, הוא שבסיפור מכלול של אירועים שוזר עלילה שיש לה ראשית ויש לה תכלית, וכל הסיפור חותר לקראתה.
השניה: הירתמות כל הפרטים. כמאמר המפורסם, 'כשמונח אקדח על השולחן במערכה הראשונה, מן הסתם ישתמשו בו במערכה האחרונה'. כלומר, ההנחה היא כי כשמספרים סיפור כל פרט בסיפור נוטל חלק ומשחק תפקיד שגם אם ברגע מסויים הוא לא מובן, אנו מניחים שיש לו תפקיד ואנו נוצרים אותו בלבנו, שהרי מן הסתם ישמש אותנו בהמשך הסיפור.
השלישית: כוונת הסופר. כשאנו מספרים סיפור, אנו חשים מבין השורות ברוחו של הסופר ואנו תרים אחר כוונתו, מתוך הנחה שהסיפור משקף רעיון, דעה ותוכן שהסופר מבקש להנחיל דרכו.
וידוי הדברים בערב ראש השנה, הוא מעין 'סיפור', שאדם מספר על שנתו שעברה. הוא איננו צריך להמציא דבר, הוא איננו צריך להיות יצירתי – פשוט לספר את הסיפור שלו. לסקור את שנתו, להעלות בזכרונו את מה שעשה, את מה שעבר עליו.
וידוי הדברים, כך נדמה, ממילא מחולל את שלשת התנועות הנ"ל.
לפתע, אדם מצליח למצוא את העלילה שלו, את הראשית והתכלית, את החוט השוזר את השנה. פעמים רבות, וידוי דברים מביא את האדם להבין לאיזה כיוון הוא הולך, לאן הוליכה אותו השנה שעברה, במה התקדם, במה נסוג, מהן מטרותיו, מהם מאווייו.
שנית, פעמים רבות, כשאדם מספר לעצמו את סיפורו, נרתמים פרטים רבים שעד כה נדמו כסתמיים, מקריים, לסיפור חייו, או במקרה שלנו לסיפור שנתו. כל מאורע וכל פרט, שאדם עבר מקבלים לפתע משמעות, נוטלים חלק בעיצוב הסיפור, וממילא בעיצוב האישיות שנתהוותה בשנה זו.
שלישית, התבוננות שכזו על השנה שעברה, מחוללת לעתים תחושה פנימית ועמוקה, כי מאחורי הסיפור שלי ניצבת יד מכוונת, משגיחה, גם לסיפור חיי יש סופר.
תובנה כזו, מחוללת תחושות שונות ומגוונות, כגון בטחון, השלמה, ולעתים גם תמיהות. מדוע כך נרקם סיפורי? מדוע בחר הסופר להוליכני דוקא לשם? לחשוף דוקא את זה?
מתוך שלשת התנועות הללו, בוקעת ועולה תחושה של התחדשות, תחושה של הבנה מעמיקה יותר של עצמי, של חיי, של מטרותי. וזוהי תשובה! תשובה אל עצמי, תשובה של הקשבה פנימית, תשובה של התחדשות ושל נכונות להתחיל התחלות חדשות, לקבל על עצמי דברים חדשים, תשובה שיש בה פיוס עם העבר ותקוה לעתיד.
הלוואי ונדע כלנו לספר את הסיפור שלנו, להתבונן בעצמנו – בחיינו, לדעת מחד לא לעשות הנחות ולרקום את העלילה גם דרך הכשלונות, דרך הנפילות, דרך המקומות שבהם אכזבנו את עצמנו, ומאידך, לשזור אותה גם דרך נקודות האור שהיו לנו, בתוך ציוני הדרך והצמתים שקידמו אותנו, מקומות שבהם התעלנו על עצמנו, ומתוך הסיפור שלנו, שנכתב בספרים שלמטה ובספרים שלמעלה, נזכה לשנה חדשה טובה ומתוקה.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרצה במכללת "אוהלו" בקצרין
