משה רבנו בספר דברים מזכיר לעם ישראל את הברית שנכרתה במעמד הר סיני עם ה' ומחדש אותה. במהלך ההיסטוריה היה צורך לחדש את הברית ובייחוד אחרי דורות שנראה היה ששכחו ברית זו או שהיה חשש שישכחו אותה. העם העומד לעבור את הירדן אמור להתחיל במערכת חיים חדשה שאינה דומה כלל ועיקר לחיים במדבר. חיים של עם חופשי החי בארצו. אחרי כיבוש הארץ יישארו בארץ שרידים של עמי כנען שאמונותיהם ותרבותם שונות לחלוטין מישראל ולכן היה סביר לחשוש שישראל ישכחו את הברית.
משה מעביר לישראל את המסר שחייהם הפיזיים כאומה בארץ תלויים בקיום הברית:
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשׁבע לאבותיך" (דברים ז, יב) – טמון כאן יסוד ההדדיות שמראה ששמירת המשפטים ועשייתם תביא לשמירת הברית ולתוספת של חסד בזכות השבועה לאבות אברהם, יצחק ויעקב.
שמירת הברית והחסד מצידו של ה' יגיעו בשלושה תחומים:
- כלכלה – "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך" (שם, יג)
- בריאות – "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך" (שם, טו)
- ביטחון – "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נתן לך לא תחס עינך עליהם" (שם, טז)
בצד ההצלחה להעניק ביטחון לישות הישראלית בארץ מול העמים העוינים, משה מזהיר: "ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך" (שם).
קיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל בלבד – "על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (שם, יג) ולכן לא ייתכן קיום של חיים ישראליים-לאומיים בחוץ לארץ. בהמשך הפרשה משה מספר לעם באריכות את שבחיה של ארץ ישראל: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (ח, ז-ט).
ספר דברים מביא את נאומי הפרידה של משה מהעם. משה לא זוכה להיכנס לארץ אבל כמנהיג אחראי הוא מתדרך את העם לקראת העתיד בארץ. כל שנות הנדודים במדבר היו הכנה לכניסה לארץ והתחלת החיים הלאומיים – חיים טבעיים של עם החי בארצו וסיום חיי המדבר הניסיים. במדבר המן היה יורד מן השמים מידי יום ויום וכן המסורת מספרת על בארה של מרים שסיפק מים לעם ועל ענני הכבוד שהגנו מפני פיגועים. בארץ העם אמור לדאוג בעצמו לביטחון וכלכלה אלא שאם ישמור על הברית, יקבל סיוע וחסד ממרוממים.
מתוך דבריו של משה אפשר להבין שקיימת התאמה מהותית בין העם לארץ. אם העם יתפקד היטב, הארץ תיתן לו את הדרוש לו לקיומו בעין יפה. קשר זה בין עם לארצו אינו מובן לאדם הרציונלי, שהרי עם מוכשר יכול להתקיים בכל פיסת ארץ על פני כדור הארץ, אם יתנהג בתבונה. אבל החוכמה האנושית אינה חזות הכול, יש עקרונות וערכים שאינם נתפסים בשכלו של האדם אבל אנו מאמינים שהם קיימים. בתוך העקרונות האלה קיים העיקרון הזה שאומר שלכל עם יש פיסת ארץ השייכת לאופיו הלאומי ורק שם הוא יכול להצליח, ובייחוד עם ישראל שיצא ממצרים בשביל יעד ברור – ארץ ישראל.
המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא פסוק בפרשתנו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (שם, י). הפסוק אמור להסתיים במילים כאלה למשל, על האוכל שאכלנו ושבענו, אך הוא מסתיים במילים: "על הארץ הטובה אשר נתן לך" – עיקר הברכה הוא על הארץ שהיא המקור לברכה. בפועל בברכת המזון אנו מברכים גם על המזון וגם על ירושלים, אבל במרכזה נמצאת הברכה על הארץ שבה אנו מזכירים גם את ברית המילה ומתן תורה, שהם יסודות הקשר בין ה' לישראל המתגלים בתוך המעטפת של הקיום הלאומי בארץ.
כותב המאמר: הרב בניהו ברונר ראש בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה האקדמית צפת, רב הקהילה הדתית- לאומית בצפת, מכהן כאב בית דין לדיני ממונות ואב בית דין לגיור
