קשר משפחתי
ד"ר דניאל גוטליב
ציפור גן עדן
כמו תמיד, ההתרעה הייתה קצרה. אימה של אחת מהעמיתות שלי לעבודה נפטרה, ותוך מספר שעות היה צורך להתארגן ליציאה להלוויה. הודעות שכאלו אף פעם לא באות בזמן טוב, והן תמיד מעלות את הדילמה האם ההשתתפות בלוויה חשובה מספיק בכדי לבטל פגישות עבודה ולשבש לוחות זמנים. השאלה הולכת ומתעצמת ככל שההכרות עם הנפטר קלושה. כשאין תחושה כנה של צער, גם אין פורקן מעצם ההשתתפות בהלוויה. במקרים שכאלה ההשתתפות היא ממקום של הזדהות והרצון להעניק נחמה בעצם הנוכחות, גם אם מילות נחמה לא נאמרות בפועל. ברגעים קשים של אובדן – ולא משנה בן כמה היה האדם שהלך לעולמו – יש משהו בנוכחות הפיזית, בקרבה ובמאמץ של המשתתפים שהגיעו להלוויה שמראה לאבלים שגם במציאות של חסרון ומוות יש גם גילויים של טוב. אני חושב בדיוק על הדברים הללו כשאני נתקל בהתלבטות אם לעשות את המאמץ להגיע ללוויה. אני גם נזכר כי מעולם לא קרה שהתחרטתי על כך שהגעתי ללוויה, אולם היו אינספור פעמים בהן התחרטתי על שלא עשיתי את המאמץ.
זה היה עוד יום חורפי אבל שזוף שמש. הגענו לבית הקברות בשעה היעודה מתוך הנחה כי בחיים שלנו בארץ יש לפחות דבר אחד שאמור להתחיל בזמן. גם הפעם היה עיכוב קטן, מה שנתן הזדמנות לאנשים לדבר קצת עם המשפחה האבלה וכן לגשת למוכר הפרחים הקשיש שישב ליד שער הכניסה לבית הקברות. אני מזכיר את מוכר הפרחים, כי שמתי לב שהאיש הציע משום מה רק סוג אחד של פרחים: ציפור גן עדן.
האישה שנפטרה הייתה בת 94, מה שבאופן אוטומטי הביא אנשים לנחם את המשפחה בכך שהנפטרת האריכה ימים וזכתה לראות ילדים, נכדים ונינים. הנפטרת שנולדה באירופה, הותירה מאחור רבים שלא זכו להינצל מהתופת הנאצית. על אף כל אלה, היא הקימה משפחה ונטלה חלק בבניין הארץ.
לפני יציאת הלוויה, נישאו באולם ההספדים מספר הספדים קצרים. היה לי מעניין ואף חשוב לשמוע משהו על חייה של המנוחה, למרות שלא הכרתי אותה. לשמוע על ההתמודדות שלה בשנים הלא פשוטות של קום המדינה, על המסירות בגידול ילדיה שלא ידעו פינוק ושחונכו לערכים ולציונות.
לאחר ההספדים החל מסע ההלוויה לחלקת הקבר בקצה השני של בית הקברות הגדול מאוד. הנפטרת נטמנה בקבר שהוכן כבר לפני שבע שנים כשבעלה הלך לעולמו. האבן הגדולה שמחברת בין שני הקברים ושעליה חקוק שם המשפחה, הזכירה לי קברים דומים שראיתי בגרמניה שבהם נטמן רק אחד מבני הזוג. הפתרון הסופי של הנאצים גרם לכך שבני הזוג מצאו את מותם במשרפות ולא בחלקה המיועדת. היום אנו וילדינו רואים מציאות שבה בני זוג אינם נפרדים גם במותם כמובנית מאליה. מוזר לחשוב כי לפני לא הרבה שנים הדבר לא היה מובן כלל ועיקר.
את הקבורה עצמה ניהל אדם חרדי ברגישות ובעדינות שנדמה לי ש"דיברה" גם אל המשפחה הלא-דתייה. לאחר הקבורה חלק מהבאים הניחו פרחים וזרים על הקבר הטרי, רבים מהם גם מאלו שמכר הקשיש בשער בית הקברות. פרחי ציפורי גן עדן. בתחילה לא עמדתי על המשמעות הטמונה בשמם של הפרחים הללו. רק תוך כדי ההלוויה כשאחד מעמיתי נקב בשמו של הפרח ושמעתי אותו נהגה מפיו, הבנתי שמוכר הפרחים בחר בתבונה את הסחורה שלו. הוא לא מוכר רק פרחים אלא גם מסר קטן ועמוק של תקווה – ציפור גן עדן.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
