שאלה: בני זוג שנישאו לפני מספר שנים קיבלו סכום כסף של 50 אלף דולר מהורי החתן במתנה. ההורים ביקשו כי הסכום יופקד בבנק וישמש את הזוג בעתיד, וכמוכ' הבהירו כי הסכום יקוזז מחלקם של בני הזוג בירושה. הזוג נמצא כיום בהליך גירושין, והורי החתן מתנגדים שכלתם תקבל מחצית מהסכום במסגרת חלוקת הרכוש. מה עמדת ההלכה בעניין?
תשובה: בתשובה אנו נתייחס רק לעקרונות ההלכתיים שעשויים לעלות אחרי שמיעת הצדדים בנושא זה, שכן לא ניתן לתת תשובה פסקנית בלי שמיעת הצדדים.
הצדדים בנושא זה הם הורי הבן והאשה, התביעה היא של הורי הבן שלא נתנו את המתנה על דעת שהזוג יתגרש, ולכן הם תובעים מהאישה להחזיר את המתנה שקיבלה. מכאן שהבן – הבעל הוא לא צד בעניין.
בשולחן ערוך חושן משפט סימן ר"ז סעיף ד' מצינו: "אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א ט] דבמתנה דברים שבלב הויין דברים" (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית).
מדברים אלו עולה כי לדעת המחבר לא ניתן לבטל מכירה בעקבות דברים שלא נאמרו בזמן המכירה, וזאת כיון ש"דברים שבלב אינם דברים". הרמ"א סובר שאם קיימת "אומדנא דמוכח" ניתן לבטל מקח ומוסיף שבמתנה "דברים שבלב הם דברים". מסביר הסמ"ע במקום כי "במתנה דברים שבלב- הטעם דווקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן דלא גמר בדעתו לתנו לו בחנם".
הגר"א בביאורו מביא את המקור לדברי הרמ"א משתי סוגיות במסכת כתובות; האחת על אשה שמברחת נכסים מבעלה, והאחרת על שכיב מרע שנתן את נכסיו ואחר כך קם מחליו שיכול לחזור בו.
הדברים מפורשים בתוספות מסכת כתובות דף מ"ז ע"ב: "דאדעתא דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש."
תוספות מביא גם את דברי רבינו תם: "והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק לה דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא ועוד תיקן לא מכח ההלכה שאפי' בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה". גם כאן הדיון סביב ביטול מתנה של נדוניא, אלא שבמקרה שלנו מדובר על קיזוז מירושה ולכן יש מקום לדון על אומדנא דמוכח שתבטל את המתנה.
מכאן ברור שגירושין אינם מבטלים מתנות שנתנו בזמן החתונה על ידי קרובים או מכרים, אפילו לגבי מתנות שהבעל נתן לאשתו, שהיא עלולה להפסידם רק במקרה של מורדת או חיוב אחר של הבעל לגרשה אבל לא במקרה רגיל, בניגוד להתחייבויות שכתוב בגמרא: "אדעתא דמיפק לא כתב לה".
בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב הגדיר את החילוק: "בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו, או שמשמשת בהן בעודה עמו כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן. שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו, נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנ' גמור', אין שמין לה כלל. דהיינו מתניתין דאע"פ."
ניתן גם לעיין בחושן משפט סימן צ"ט בנושא זה שעל פיו כל המתנות שקיבלה האשה שלה לגמרי חוץ מדברים שברור שבעלה נתן לה כל זמן שהיא איתו.
לכן נלע"ד שכיוון שעל פי דעת המחבר לא מבטלים מתנה על סמך "אומדנא" (אפילו שהיא חזקה), לא יהיה ניתן להוציא מחזקתה של האשה את מחצית הסכום שנתנו הורי הבעל, וזאת מכיוון שהדברים לא נאמרו במפורש בעת הנישואין (במיוחד אם בני הזוג הם מבני עדות המזרח הפוסקים בדרך כלל כדעת המחבר).
הרב בניהו ברונר הוא נשיא ביה"ד לממונות בצפת וראש מיזם בית ההוראה של ארגון רבני 'צהר'
