פרשת שמות שאות הנקרא בסוף השבוע מתייחסת באופן עקיף לנושא הילודה שבסופו של דבר גרם למשפחתו של יעקב להפוך ממשפחה, לשבט ולבסוף לעם. בפרק א' של ספר שמות הפסוק מספר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". תקופת מצרים הייתה תקופת הפיכת בני יעקב אבינו לאומה,מעבר זה שבין יחידים לאומה כולל בתוכו מרכיבים רבים. הוא משנה לחלוטין את צורת ההתייחסות -אין האומה סך הפרטים שבה. יש לה נשמה משל עצמה, שאינה תלוי במספר בני האדם, כי אם בסגולה המיוחדת של האומה. אף על פי כן כמובן שיש משמעות גם למספר. כדי לחלום על הקמת אומה חזקה ויציבה, המסוגלת לפעול בעולם כיישות לאומית בעלת עתיד משמעותי -יש צורך גם באורגן לאומי בעל עוצמה, והדבר גם כרוך בשאלת הילודה.
מה מבטאת ילודה זו במצרים ? ניתן לקרוא אותה בשני היבטים. בהיבט הלאומי הדבר מלמד על כך שבשעה שגלו אבותינו למצרים זכו בברכת פרי בטן עילאית, ולא סרבו לקבלה. הם נענו ליעד הלאומי של הקמת אומה גדולה ומשמעותית, ואף שהיו עבדים במצרים לא מנעו עצמם להירתם למשימה זו. אנו מכירים כיום היבטים מסוימים של תחושה זו. לפני כשישים שנה היינו במצב קשה בהרבה משל עבדים. היינו בתקופה בה השמידו אותנו בפועל, והתקיים בנו הרג שיטתי כפי שהתכוון פרעה לעשות לאומה. אף אנו יודעים היום את החשיבות הגדולה של שיקומו של עם ישראל, ושל החייאתו לאחר השואה האיומה, וחלק מכך הוא החשיבות העליונה של משפחות גדולות. למעלה מכך, לבושתנו הגדולה ולכאבנו העצום האומה הישראלית הולכת ופוחתת מיום ליום בתהליך נורא של הכרתה עצמית -ההתבוללות. דווקא משום כך ישנה חשיבות עליונה למשפחות גדולות, ולהקמה מחודשת של האומה הישראלית.
ברם, שאלת הילודה אינה שאלה הנוגעת רק לייעוד הלאומי. יש בה אמירה משמעותית על דמות האדם, על היצירה שבו, על יחסו לעתיד, על האופטימיות ועל מקומם של רגשות וחום בעולמנו. חלק בלתי נפרד מהפערים התרבותיים שבזמננו מתייחסים לחשיבות העליונה של משפחה גדולה. אוהב האדם האופטימי, המתבונן על בני האדם כעל צלם אלוקים, ורואה ביצירתם ובחינוכם את אחת הפעולות המופלאות של עולמנו, הוא המביא לידי ביטוי את כוח ההולדה שבו, והוא חווה חוויה קיומית עזה בשעה שהוא בונה את משפחתו הגדולה.
הזכות הגדולה לחיות חיים בעלי משמעות עמוקה זו מחייבת. היא מחייבת תכנון – בטעות נקשרה המילה "תכנון משפחה" בתודעה כמילה הבאה לצמצם את הילודה, בעוד שמטרתה המרכזית צריכה להיות תכנון משפחה גדולה; היא מחייבת תמיכה הדדית בין בני זוג. אין האיש חייב לעזור לאשתו בסדרי הבית. הוא חייב לעשות את הכל יחד עימה, והאחריות לטיפול ולחינוך אינה מוטלת דווקא עליה כשהוא העוזר, אלא על שניהם בדרך בה החליטו ביחד לממש זאת; משפחה גדולה מחייבת פינוי זמן לשיחה, לעזרה, לאסיפת הורים ולנופש; משפחה גדולה לא נועדה להיות מקור מתמיד לתסכול ולכאב כי אם בסיס לעוצמה משותפת של הכרה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכיוון שבני אדם אנחנו יש דברים שאנחנו יכולים לעשות ויש שלא. מובן מאליו כי מי שזכה למשפחה גדולה אינו יכול לבקר את מי שלא הקים כזאת -לעולם אין אדם יודע מה בלב חבירו, ואיזו חבילה כבדה הוא נושא על כתפיו, ואין זכותו של האחד הופכת למקור ביקורת על השני.
כך מתלכדים יחד הייעוד הלאומי של הקמת האומה הישראלית מחדש, יחד עם העולם הקיומי העמוק המביט בעין יפה על המציאות, ושמח לתרום את חלקו, ולבנות ולהיבנות מתוך משפחה גדולה, המקרינה לעין כל את דמות האדם, תרבותו, האופטימיות שבו, ההכרה שביצירתיות העמוקה שבעולם המשפחתי, והרבה מאוד חיבוק ואהבה.
