"אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (ברכות נה/א )
המינוי של בצלאל מעורר שאלה. מדוע נדרש גילוי עליון כדי לקבוע את האחראי על בעלי המלאכה, ובמה הגמרא רואה בו סוג של מנהיג. ההתערבות של הקב"ה במינוי איש העיצוב של בית המקדש מחזק את הדיון על חשיבות העיצוב והאסתטיקה בקודש. נראה בפשוטו של ענין שכל ענין העיצוב בבית המקדש מתאפיין בהליכה על הסף בין אלילות לבין אמונה באחדות ובאינסופיות הא-ל. בעיצוב של המשכן היה מרכיב חזותי רב עוצמה ושימוש באומנות הפלסטית כביטוי לערכים דתיים. זהו אזור מסוכן בית המקדש לא עוצב באופן מינימליסטי נזירי, לא קירות לבנים וכלי אבן פשוטים, אלא שפע של זהב וכסף וצבעוניות – חגיגה לעיניים. השפה החזותית קרובה לשפת העיצוב של המקדשים האליליים. נדרש איש עם דמיון ויכולת לתרגם את ערכי האמונה היהודית לשפת התמונה והפיסול של כלי המקדש שבשיאם דמות הכרובים. כל זאת בלי לגלוש אל הויזואליה הפאגאנית. במובן זה בצלאל הוא סוג של פרנס, מנהיג לאומי, אמן שעולם הדימויים שלו יוכל לגעת בנימי הנפש של העם. כל פרח, כל תבליט, כל זר זהב, צריך להיות מכוון בדייקנות, ליצור, אצל באי בית המקדש, את החוויה הרוחנית האופיינית לאמונת ישראל – ועל זאת אי אפשר לתת הנחייה כתובה. בצלאל היה האיש בעל היכולת והרגישות האמנותית לבטא בחומר את התמצית של הרוח באותם אמצעים של העולם האלילי, זהב וכסף ונחושת, ובכל זאת להבדיל ביניהם.
על בנין המקדש של הורדוס הגמרא (ב"ב ד' ע"א) מתארת ויכוח אסתטי בין הורדוס לחכמים בנוגע לעיצוב הבית. הורדוס רצה לצפות את הקירות בזהב אמרו לו חכמים עזוב, כך יפה יותר שנראה כגלי הים, הבדלי הגוונים של האבנים שבהן בנו את המקדש גרמו לעין המתבונן תנועתיות בלתי רצונית ונתנו תחושה של גלי הים. ציפוי הקירות בזהב היה מבטל את האפקט הזה, והיה הופך את הקירות למצג סטטי נוצץ – אנדרטה של עושר לשליט כל יכול.
הורדוס היה מוכן להשקיע תקציב אדיר כדי לצפות אל הקירות בזהב, חכמים בקשו מנו להמנע מכך במילים עדינות הם אמרו לו שההצעה שלו היא קיטש. ובזאת הורו לנו על גישה אסתטית של עידון וטוב טעם לאו דווקא ראוותנות והבלטה.
עקרון שיכול להיות נר לרגלנו בעיצוב בתי הכנסת והישיבות.
אולם חידוד ופיתוח החוש האסתטי נדרש לא רק לצורך עיצוב הקודש אלא גם לצורך ההתפתחות המוסרית של האדם. הרב סולוביצ'יק בספרו "על התשובה" מאריך בדברים על הזיקה שבין החוש המוסרי לחוש האסתטי: "נטייתו או חמדתו הטבעית של האדם לנאה, לאסתטי, שנאתו למכוער – הן שדוחות אותו מעל פני החטא" (עמ 113) על פי הרי"ד סולובייצ'יק העיוות האסתטי הוא מניע בסיסי של הרצון לתשובה. רגישות מוסרית אינה נקנית רק מן השינון של הלכות הפסוקות, היא קשורה למכלול של רגישויות הקשורות לפיתוח כוחות הנפש כולם, השכל הטוב והישר, הרגש הבריא, הדמיון הצלול, והחוש האסתטי – כל אלה דורשים הזנה ופיתוח ממוקד הם אינם צומחים לאליהם. כאשר משקיעים את כל האמצעים בפיתוחו של הכח השכלי יכולים הכוחות האחרים להתנוון – ואז החסרון איננו רק במותרות החיים אלא ביסוד קיומם – בחוש המוסרי.
הרב ראיה קוק סימן את האתגר של פיתוח החוש האסתטי כתנאי ובסיס להתפתחות רוחנית :
"צריך החוש האסתטי בדרך כלל להתפתח יפה, עד כדי שתוכל הנשמה להתאזר בציור התפארת האצילי, באופן שתוכל לעמוד במרומי דרגותיה. והספרות שבדור, ותאות ההתרחבות של היופי שאחזה אותו, אף על פי שהם נוטים לעניני החול, ולפעמים הנם נטמאים מאד, אינם כי אם דרגות והכשרים אל הטוהר העליון של הוד של מעלה שיופיע בעולם". (שמונה קבצים ב- קיא)
על פי הרב ראיה קוק קיים רצף בין יכולת להכיל את הטוהר העליון של האמונה והרגש הדתי לבין יכולת אסתטית אמנותית גם אם היא נוטה לעניני חול. הרב מזהה בדורו צימאון, ותביעה מתרחבת והולכת, ליופי ואסתטיקה, בספרות ובאמנות. הוא רואה בזה סיכוי גדול וברכה והכשר להרחבת כלים נפשיים שיוכלו להכיל את הקודש, יחד עם כאב על הטומאה שדבקה בהם לפעמים. מבין השורות ניתן לזהות כמיהה לפיתוח של אסתטיקה טהורה חיה ונאמנת שהיא הכרחית כבסיס להתעלות רוחנית.
ההתבוננות במציאות החיים של הציבור האמוני מציירת לי תמונה של הזנחה והתרשלות עמוסת פחדים מפני פיתוחו של החוש האסתטי והעיסוק באמנות. האדם המאמין הצמא לחומרים אמנותיים, נאלץ היום לרעות בשדות זרים, והצעיר הדתי סובל מפיגור סביבתי בכל מה שנוגע לאמנות ויצירה. קריאת הפרשיות של בנין בית המקדש מחייבת אותנו לחשבון נפש.
הרב ורדי מרדכי בית הספר מעלה
