את מבחן הבגרות במתמטיקה (3 יח"ל) צלחתי בסוף התיכון בקושי רב לאחר מרתון של שיעורים פרטיים שעשו טוב עם חשבון הבנק של המורה וקצת פחות טוב עם זה של הורי. שנה או שנתיים לפני כן היה זה המבחן בלשון שתבע ממני ומהורי התייחסות פרטית ויקרה מסוג דומה. אני אמנם סיימתי בסופו של דבר עם תעודת בגרות, אבל את הפחד ממתמטיקה ולשון לא פתרתי עד היום. בשנים האחרונות הייתי חש את הפחד הזה בכל פעם שקיבלנו שיעורי בית בקורס לסטטיסטיקה באוניברסיטה, וכך בכל פעם שהגשתי כתבה לעריכה בעיתון וזאת משום שידעתי שימצאו ויעירו לי לפחות על שלוש החלפות מוטעות בין זכר ונקבה. אפילו עכשיו תוך כדי כתיבה אני בודק את עצמי שוב ושוב, מפחד להיתפס בקלקלתי ולשים עצמי ללעג. אני כותב ונזכר בתחושות חוסר האונים והמצוקה כשנוסחאות אותן שיננתי בע"פ במשך ימים שלמים לא היו מסתדרות עם הנתונים של התרגיל. רק מי שחווה את התסכול שבו אינך יודע מה לשים היכן; את הבושה כשאתה רואה איך כולם סביבך כותבים, עמלים ומפעילים שוב ושוב את המחשבונים המדעיים, בעוד אתה לא יודע איך להתחיל למרות שלמדת למבחן כמו כולם, ידע על מה אני מדבר. סוג של עצב שמנקז לתוכו את כל הייאוש, האכזבה העצמית והתבוסה שניתן רק להעלות על הדעת.
למרות שאינני מאובחן כלקוי למידה ואינני סובל מהפרעת קשב או ריכוז, לא מעט הרהורים וזיכרונות מימי בית הספר עלו בי תוך כדי ולאחר קריאת ספרו של אושי גרוס "אין דבר זה ילד רע". גרוס הוא סטנדאפיסט, זמר, שחקן וחקיין דתי, שמגולל בספרו סוג של אוטוביוגרפיה עצמית המתארת ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז וליקויי למידה. דובי רוס, הגיבור הראשי בספר (שהוא כאמור בן דמותו של המחבר), מוליך אותנו לאורך 178 עמודים בדרך הייסורים של ילדים שמנסים שוב ושוב אבל לא מצליחים. ילדים שלא תמיד מבינים אבל כמעט תמיד אף פעם לא מבינים אותם. אלו ילדים שבחלק גדול מהמקרים לא מתמצאים במרחב. "מגירות הזיכרון" שלהם לא נפתחות מתי שצריך אלא רק מתי שבא להן. לעיתים קרובות הם יודעים את התשובות יותר טוב מאחרים, אולם הם לא מסוגלים לומר אותן. כל זה מביא את הסובבים לזלזל בהם, לדחות אותם לקצה, לא להתחשב ולפעמים אפילו להתעלם תוך מחיקתם מפרוטוקול החיים הזורמים. כשזה קורה ילדים שכאלה עושים כל דבר שיזכה אותם במעט תשומת לב. אלא שבדרך כלל הניסיונות הללו מזכים אותם בהגדרה הלא מחמיאה "ילד רע".
דובי רוס מנסה שוב ושוב להיחלץ ממעגל הביזיונות וההתעלמות. הוא לומד בימים ובלילות לקראת המבחן בשברים. הוא ככל הנראה הילד שיודע הכי טוב את החומר בכיתה, אולם כשהמבחן מגיע הוא לא מסוגל לענות ולו על שאלה אחת. הביטחון העצמי מפנה את מקומו לפחד ולאכזבה, והתקוות מתחלפות בעלבונות מהחברים. כשהמורה שולחת את דובי לקנות בקיוסק קרטיבים לכל הכיתה, הוא מתבלבל בדרך ושוכח כיצד לחזור חזרה למקום המפגש. אחרי שעות של חיפושים אחריו, כשהוא נמצא ובידו שקית מלאה עטיפות ארטיקים שוחות בתרכיז דביק וכחול, הוא זוכה לשמוע שוב את מה שהוא רגיל לשמוע: "דובי ילד רע". בסיום בית הספר היסודי, כשהוריו של דובי מקבלים את הבשורה המשמחת שהתקבל לכיתה הישיבתית בבית הספר "הימלפרב" בירושלים, ממהרת יועצת בית הספר היסודי להתקשר למנהל בית הספר התיכון ולהזהיר אותו מפני ה"פגע הרע" שעומד לנחות אצלו. הסטיגמה מתקבעת ולא מרפה גם כשדובי מנסה להתקבל למקהלת בית הספר. המורה מבהירה לו "שילד כמוהו לא ישיר אצלה במקהלה". אבל היו גם נקודות של אור כמו משחקי הכדורגל שבהם דובי מתגלה כשוער שמוכן "להתאבד" על כל כדור, או המנצח גלעד לרר שמקבל את דובי ללהקת צוות ההווי, וכן ההצגה שבה מתגלים יכולותיו הדרמתיות של דובי. היו גם ההורים המחבקים והאוהבים וכן דודה אסתר שהיא וביתה הגדול והיפה שברחוב עמק רפאים היו מקלט ואי של שפיות. נקודות האור הללו בסופו של דבר אפשרו לדובי להפוך למה שהוא: אומן מוכר, מצליח, מוערך ובעל ביטחון עצמי.
"אין דבר כזה ילד רע" הוא לא בדיוק ספר קריאה. מי שמחפש איכויות ספרותיות יוצאות דופן, קטארזיס משחרר, או דימויים מתוחכמים יאלץ לחפש אותם במקום אחר. אולם למרות השפה פשוטה, התיאורים הבנאליים והכתיבה השטוחה, זהו ספר שראוי שכל מחנך, מורה והורה יקראו. לא תמיד אנו מצליחים להבין את המתחולל בתוך ליבם של ילדנו. אושי גרוס פותח לנו צהר יחיד במינו באמצעות ספרו, ומזכיר לנו שבדרך כלל הדברים רחוקים מלהיות כפי שהם נראים כלפי חוץ .
אין דבר כזה ילד רע, הוצאת מדרשת מעלה חבר, 178 עמ'
להזמנות חייגו למני: 02-9963555.
איתמר מור, הוא עורך עלון "השבת"
