פשט המנהג וקריאת המגילה מלווה ברעש ובהמולה בזמן השמעת שמו של המן האגגי צורר ישראל. יש קהילות שמעוניינות לחסוך זמן ובלאגן ולכן מורים בהן לציבור המתפללים לוותר על הרעש בקריאת המגילה בהזכרת שמו של המן. אלא שכבר כתב הרמ"א ביחס למנהג הכאת המן בבית הכנסת כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו", ואכן מביא החפץ חיים ב"משנה ברורה" עדות מעניינת של היעב"ץ על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן.
מהי המשמעות המיוחדת במנהג הכאת שמו של המן?
דברים מעניינים נכתבו על כך בהגהות החתם סופר: "ונראה לי הטעם להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה, ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אם חסר מלשמוע תיבה אחת לא יצא. אלא הכוונה שעל ידי ההכאה מראים אנו שאין אנו רוצים לשמוע שם זה אבל מה נעשה שההכרח עלינו לשמוע.."
לשונו של ה"חתם סופר" המצרה על ההכרח, מזכירה לנו כי את מה שאנו רגילים לשמוע במשך כל השנה כשאנו נפגשים עם קשיים וטרדות יומיומיות. "צריכים להיות ריאליים"- כך אנחנו שומעים מכל פינה. חייבים להיות מציאותיים.
ובאמת חיינו מסובבים בהתמודדויות מכל עבר. הילדים הקטנים מנהלים מאבקי שליטה עיקשים על צעצועים וקבלת תשומת לב. בני הנוער מתמודדים עם קשיי הלימודים והצורך להשתלב בחברה. המבוגרים מכירים את עול הפרנסה, המורכבות שבזוגיות וחינוך הילדים. ההתמודדויות נמשכות גם אל תוך גיל הזהב והבעיות המאפיינות אותו.. כל גיל והבעיות שלו.
מעניין שכל אחד משוכנע שהטרדות וההתמודדויות של השני הן כאין וכאפס למה שעובר עליו. "זה בסך הכל צעצוע – תיראו איזה עניין אתם עושים מאיזו חתיכת פלסטיק…", אומרת האם המתוסכלת לילדיה. "לא צריך לקפוץ מכל פיפס של התינוק, בזמננו אפילו החיתולים היו מבד", מסביר הסבא.
בחג הפורים אנו נתבעים להשתחרר מההתבוננות הריאלית ולגלות את עומק החיים, שם יש משהו יותר ריאלי. שם נמצאת האישיות שלנו, שם שוכנת הנשמה.
ייתכן שאלו הטרדות היומיומיות שגורמות לנו לפספס. ייתכן שזהו השכנוע העצמי שלנו הכי קשה שבעולם שגרום לנו לא להיפגש עם עצמנו. בפועל נדמה כי כל השנה אנחנו מתחפשים. אנחנו עוטים על עצמנו בגדים שבמקום לגלות ולייצג אותנו, הם רק מסתירים את האמת. לכן בפורים אנחנו מחליטים החלטה עקרונית לפיה אנו לא מעוניינים יותר לשמוע על הקשיים והצרות. אנחנו מחליטים לא להתמקד בחסר אלא בעיקר להיפגש עם מה שכל כך ישנו.
זו הסיבה בגללה כאשר הקורא מזכיר את שמו של אותו רשע אנו צועקים בקולי קולות. במחאה והצעקה אנו מדגישים כי אין זה זמן מתאים להיפגש עם הרע. קריאת המגילה מזכירה לנו את הצורך להיפגש רק עם הטוב. אנחנו יודעים שזה לא רק יותר טוב, אלא גם יותר אמיתי להיפגש עם עצמנו.
גם לתחפושת תפקיד חשוב בתזכורת הזו. התחפושת מזכירה לנו עד כמה אנו מחופשים רוב הזמן. בניגוד לכל השנה, בפורים היין עוזר לנו להתעלם מכל מה שגורם לנו להתחפש בדרך כלל ולא להיות עצמנו ומעכב אותנו כ"כ. משלוח המנות והמתנות לאביונים מזכירים לנו כי בעומק הדברים כולנו רוצים ומחוברים האחד לשני ולא כלואים בתוך עצמנו. כך קורה שכל מצוות הפורים הופכים אצלנו את נקודת המבט – ונהפוך הוא .
אמנם לא כל יום פורים, אבל בפורים אנחנו כן מצליחים להיפגש עם ריאליות אחרת של החיים. מן המפגש המיוחד הזה אנו צריכים לחזור אל החיים קצת אחרים. עלינו לקחת את השמחה לחיים השגרתיים. אין הדבר אומר להתעלם מהקשיים, אולם בהחלט ראוי שנדע למקם אותם במקומם הראוי וכך להיות שיכורים, והפעם לא מיין…
חג שמח ולחיים!
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
