סיפור מגילת אסתר, מלמד על התכנסות והתקהלות של כל העם בעת צרה. האמירה של המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", הביאה להתלכדות פנימית: "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים", וכך גם אומרת אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן " לצום ולתפילה.
הלכידות הזו, העצימה את כוחם הפיזי של היהודים לאחר תלית המן והפיכת גזרותיו לטובתם: "להקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז". הפועל ק.ה.ל בהקשר זה חוזר כמה פעמים במגילה (אסתר ט, ב, טו-יח).
אך להתכנסות הפנימית הזו, להיקהלות, היתה גם העצמה רוחנית: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (אסתר ט, כז). חז"ל ראו בתקנת פורים לדורות, אמירה רחבה יותר: "אמר רבא: הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת פח ע"א). הוספת יום שמחה בלוח השנה ובו מצוות- קריאת מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודה, מכח תקנת חכמים, בנוסף למצות התורה, היא ביטוי לכך שעם ישראל שלם ורוצה בתורה ומוסיף עליו עוד מצוות.
לא רק זאת. המצוה המרכזית בפורים היא קריאת מגילה ברבים. עד תחילת בית שני, היו קוראים בציבור, בימי שני חמישי ובשבת- בספר תורה בלבד. היה דיון בין החכמים ואסתר אם להכניס את סיפור מגילת אסתר לספרי הקדש (מגילה ז ע"א), ולבסוף, לא רק שמגילת אסתר היא בין כתבי הקדש, היא אף נקראת ברבים, ולמגילה עצמה הכתובה על קלף, יש דינים והלכות המקבילים לדיני ספר תורה. קריאת מגילות נוספות בציבור, וכן הפטרות, נתקנו אחר כך.
למקרא מגילה בציבור, יש נקודת דמיון ייחודית למצות הקהל באשר לנוכחות קטנים בבית הכנסת בעת קריאת המגילה. במצות הקהל יש להביא אף ילדים קטנים למעמד: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב), וגם במקרא מגילה יש הוראה מחייבת: "בר קפרא אמר: צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים, שאף אותם היו בספק (=גזרת המן)". ר' יהושע בן לוי עשה כן. היה מכנס את בניו ובני ביתו וקורא מגילה בפניהם. (ע"פ תלמוד ירושלמי מגילה פרק ב הלכה ה). כך כתב הרב יוסף קארו: "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפט סעיף ו). בדבריו אמירה המדגישה את חובת בואם של קטנים וקטנות לבית הכנסת למקרא מגילה, דבר שלא כל כך בולט באשר להבאתם לתפילה או לתקיעת שופר למשל, אם כי הפוסקים המאוחרים מדגישים שמדובר בקטנים שמבינים את שקוראים ולא תינוקות שיפריעו, וכפי שבמעמד הקהל מביאים את הקטנים שמבינים.
לא רק זאת, גם המנהגים בעת קריאת המגילה שהתחדשו אחר כך, נועדו בעיקרם לחינוך הקטנים: "נוהגין הקהל לקרות אלו הפסוקים בקול רם שהם עיקר התחלת הנס וסופו והם: איש יהודי, ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי, כדי לעורר הקטנים שלא יישנו ויתנו לבם על הקריאה ומקרין אותם הפסוקים כדי לחנכם [לבוש]" (משנה ברורה, סימן תרפט ס"ק טז- יח)
העובדה שגם על הקטנים גזר המן את גזרתו: "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים", מחייבת אותם להיות שותפים בהודאה ובתודה על הנס שקרה ופרסומו. חז"ל מספרים שהילדים הקטנים היו שותפים פעילים בסיפור ההצלה והנס: " 'מהר קח את הלבוש ואת הסוס ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'. הלך לו אצל מרדכי. כיון שהגידו למרדכי שהוא בא, נתיירא עד מאד, והיה יושב ותלמידיו לפניו. אמר להם לתלמידיו: בני רוצו והבדלו מכאן, שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני. אמרו: אם תמות נמות עמך. אמר להם: אם כן, נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה. סיימו התפילה וישבו ללמוד ולעסוק בהלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט"ז בניסן, היה ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים" (אסתר רבה [וילנא] פרשה י, ד). בסופו של אותו יום בו הם למדו תורה והתפללו, נתלה המן על העץ.
יתכן והמיוחד בהבאת קטנים למקרא מגילה שורשו בנקודת הדמיון למצות הקהל. המציאות המיוחדת בה רבים שומעים את התורה כאחד כמו במעמד הקהל, או רבים שמודים לקב"ה על הנס כמו במקרא מגילה, תשפיע, תרומם ותחבר גם את הקטנים לשורשיה הנצחיים של האומה, לתורה ולמצוות. לימוד תורה ברבים, כמו גם תפילה ומקרא מגילה ובו סיפור הנס וההצלה, עושה רושם עז על הנוכחים, ומביאה להתחדשות בקבלת התורה בשמחה – "קיימו וקבלו עליהם היהודים ועל זרעם", וכמו במעמד הקהל בו הכל, אנשים נשים וטף שותפים בקבלה זו. (ראה עוד: הרב אליהו בקשי דורון, " 'טף למה הן באין'- במצות הקהל ובמקרא מגילה", שו"ת בנין אב, חלק ב סימן לד).
הרב יהודה זולדן, בית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; ומרבני 'צהר'
