תחפושות ומסכות הפכו זה לא מכבר לאחד מסימני ההיכר של חג הפורים. אמנם התחפושת איננה אחד מעיקרי מצוות היום, אולם בעצם השתרשותה בכל שכבות הציבור היא מעידה כי יש מנהגים הזוכים להתחבב על כולם. אולם עדיין נשאלת השאלה מדוע נתחבבה "מצווה" זו על כולם, והכוונה היא לא רק על הילדים אלא גם על רבים מהמבוגרים.
ובכן, נראה כי עצם ההתחפשות ויצירת התחפושת נותנות הזדמנות לילדים ולהורים לתת ביטוי ליצירתיות הקיימת בהם. זה נכון שתמיד יהיו מלכות אין ספור, שודדי ים, אינדיאניים ודמויות ממותגות מהסרטים המצוירים, אבל ישנם גם הרב הורים וילדים המשקיעים ביצירת תחפושת יצירתית הן מבחינת התוכן והן מבחינת השימוש בחומרים. ישנם ילדים המתחפשים לרעיונות ולמושגים ויש גם כאלו היודעים לעשות זאת מבלי לקנות תחפושת יקרה בחנות. דרך התחפושת הילד יכול להפגין ייחוד אל מול שאר הילדים.
חג הפורים נותן לנו רישיון להתחפש גם לאותם דברים אשר במשך רוב השנה אסור לנו (או שלא מתחשק לנו) להיות. בפורים ילד חרדי יכול להפוך לחייל צה"ל ואילו ילד חובש כיפה סרוגה יכול להפוך לחרדי. מחיצות קצת נפרצות. הצחוק הוא לשם שינוי לא על האחר, אלא גם על עצמנו. הכנסת האחר אל תוך חצרנו – גם אם רק על ידי תחפושת – יכולה אולי בהמשך הדרך, להביא לקירוב הלבבות ולהבנה כי ייתכן וההבדלים בינינו אינם מהותיים, שכן אחרי הכל זאת רק "תחפושת" שאיתה אנחנו נוהגים ללכת.
התחפושת מאפשרת לנו לכמה שעות להיות משהו שאנחנו לא אבל שבסתר ליבנו היינו דווקא מאוד רוצים להיות. לא סתם ישנם כ"כ הרבה אינדיאנים, פיראטיים, שודדים ומכשפות. לא בכל יום מתאפשר לילד לגלם דמות שלילית שיש לה רשות לבטא באופן מוגבל ומלאכותי חלקים מסוימים של היצר הרע מתוך מקום בטוח שתמיד יודע כי מדובר רק ב"כאילו". יתכן ועצם האפשרות להתחפש מאפשרת לנו להיפטר מדחפים שליליים שבאופן אחר היו עלולים לגרום לנו או לאחרים נזק. כל זה אמור אצל ילדים, אולם אצל מתבגרים ומבוגרים דווקא קיים חשש שבו אדם ישכח כי הוא עוטה תחפושת, וכמו שחקן על בימה, הוא כ"כ יכנס לתפקיד ויזדהה איתו עד שישכח לגמרי מי שהוא באמת ומה הערכים והעקרונות לפיהם הוא הולך. חשש זה מתגבר ברגע שהיין נכנס לתמונה.
אולם תחפושות הוא לא רק עניין לפורים. בחיי היומיום של כולנו אנו מכירים את הצורך לעטות מסכות ולהתעטף בלבושים.אמנם פה לא מתחפשים לליצנים או בוקרים, אולם הבגדים שאנו בוחרים לעצמנו, התספורת שעל ראשנו ועוד גורמים לנו להראות ולהיתפס בצורה מסוימת על ידי הסביבה ובסופו של דבר גם על ידינו עצמנו. דבר זה בולט במיוחד בגיל ההתבגרות שבו המתבגר מתנסה עם זהויות שונות על מנת שבסופו של תהליך יוכל ליצור לעצמו זהות קבועה, יציבה ועקבית לאורך שנים.
אבל לא רק מתבגרים משחקים עם תחפושות אלא גם אנו המבוגרים עושים זאת לעיתים. לא פעם אנו עסוקים בעשיית רושם על אחרים. אנו "מתחפשים" בצורת דיבור, בלבוש, במעשים ובתפאורה שלא תמיד אפשר לומר עליה כי היא אוטנטית. לפעמים יצירת רושם כל כך חשובה לנו עד כדי נכונות להציג מצג שווא. למתבגרים לעיתים חשוב להראות כמו "כולם". כך הם לא רק מרגישים חלק מחברה אלא גם שואבים כוחות מתחושת ההשתייכות. גם אנשים מבוגרים רוצים להשתייך והם סבורים כי הדרך לעשות זאת היא באמצעות תחפושת למה שהם אינם באמת. הבעיה היא שקשה לחיות את כל החיים על הבמה. הקושי הזה צץ במיוחד כשאדם בינו לבין עצמו, והוא יודע את האמת. אדם שחי את חייו כל הזמן ב"כאילו", יתעורר בסופו של דבר יום אחד לתחושה איומה של ריקנות וזיוף. הצורך למצוא ולהיפגש עם זהותנו האמיתית ולהשלים איתה, עתיד בסופו של דבר לחדד את ההכרה כי לא כולם יכולים להיות אבירים, נסיכות וספיידרמנים. חלקנו צריכים להסתפק בלהיות חוטבי עצים ושואבי מים.
פורים הוא זמן נהדר להתחפש, לצחוק, לשחק "כאילו" וליהנות מ"ונהפוך הוא." עם זאת, למחרת חג הפורים צריכים להחזיר את התחפושות לארונות ולהתמקד על מי שאנחנו באמת…לפחות עד לשנה הבאה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
