המולת ימי הפסח חלפה. הכלים כבר הוחזרו לבוידם עד לשנה הבאה. ספירת העומר נמצאת כבר בשבוע השלישי. דגלים מתנוססים ברחובות העיר, ואנו מוצאים עצמנו "בין המצרים" של שני ימי הזיכרון הלאומיים – יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
הבדל מהותי יש בין שני ימי הזיכרון הללו.
ככל שמתקדמות השנים ואנו מתרחקים מאותם ימים אפלים של השואה, נדמה כי חווית הזיכרון הרגשי שלנו מתעמעמת. אנו לעולם לא נשכח את הזוועות אשר חוללו הנאצים לעם היהודי או את המשמעות ההיסטורית של עם הקם עלינו לכלותנו כפי שאף עם אחר בהיסטוריה לא עשה. יחד עם זאת, ככל שאנו מתרחקים בזמן מהשואה וככל שאנו מכירים באופן אישי פחות ופחות אנשים אשר עברו את השואה על בשרם, כך מצטמצמת הנגיעה אל מעמקי נפשנו.
לא כן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. בכל פעם שאנחנו מרגישים כי הפצע מתחיל להגליד קצת, מצטרפים משפחות נוספות למשפחת השכול. את כאבם אנחנו חשים יום יום. את המשפחות השכולות אנחנו רואים יום יום במקומות העבודה, באירועים משפחתיים, בתקשורת ובבתי הכנסת. אין אחד אשר לא מכיר לפחות משפחה אחת אשר שכלה את אחד מבניה. החוויה שלהם קרובה לחוויה שלנו. יחד עם זאת קשה לנו מול משפחות השכול. אין אנו יודעים מה באמת להגיד. אין אנו יודעים אם בכלל להגיד. אין אנו יודעים עד כמה המשפחות רוצות לדבר, אם בכלל. אין אנו יודעים עד כמה הם רוצים לזכור אם לאו. לעיתים אנו מנסים להגיד משהו – אולי מתוך ניסיון להפיג רגשות של מבוכה, אשמה או חרדה, אולם הדברים יוצאים בצורה בנאלית במקרה הטוב או חסרי רגישות במקרה הגרוע. אנו חשים אחווה עם המשפחות גם אם אין לנו דרך לחוש או להבין מה באמת עובר עליהם יום יום שעה שעה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום קשה ומפגיש כל אחד מאיתנו עם הפחדים הכי נוראיים שלנו, פחדים שמודחקים ביצירתיות רבה כל העת. אולם על אף הקושי, נדמה כי יש המפגש עם היום הזה יכול להשפיע עלינו דווקא בצורה חיובית. עד כמה שזה נשמע נורא, יש משהו מיוחד ואפילו קצת נעים באווירה של יום הזיכרון. הקצב של החיים מואט. הכל מרגיש קצת יותר רגוע. פחות התעסקות עם שטויות ויותר התמקדות בדברים שברומו של עולם. יש משהו באווירה השקטה של היום הזה המאחד כמעט את כל פלגי האוכלוסייה. אנשים יותר נחמדים, פחות מחוספסים ויותר רגישים. יש משהו כמעט דתי בטקסי היום הזה.
חבל שדווקא האבל הוא זה אשר מאחד אותנו. חבל שאנו "זקוקים" לאובדן על מנת להפגין רגישות לזולת. חבל שאין כמו האבל והאובדן בכדי לגרום לנו לחוש תודה על מה שיש.
שעות אחר הצהריים של יום הזיכרון, בין טקסי האבל של הערב והבוקר וחגיגות יום העצמאות, תמיד עושות לי הרגשה מאד ייחודית. הרחובות כמעט ריקים והשקט שבין הקטבים הרגשיים מעניק לי הזדמנות לחשוב ולהתבונן מעט איפה אנו נמצאים.
זיכרון השואה וזיכרון חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה על כל המשתמע משניהם, לא רק שמעצבים במידה רבה את הזהות של מדינת ישראל של המאה ה-21, אלא גם מהווים תאריכים בלוח העברי המאחדים יותר ממה שהם מפלגים. מצד אחד עצוב שכך ומאידך לפחות יש לנו את זה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
