משנה: כל העמים שמחים ביום עצמאותם וחוגגים את ממלכתיותם, אז למה רק אצלנו הדתיים מהווה תמיד יום העצמאות כר נרחב לויכוחים והתפלמסויות עקומות המתעלמות מהאמת הטבעית והפשוטה?
כל עם שמח בחלקו, במדינתו, וחוגג את ממלכתיותו, רק אצלנו יום העצמאות משמש באופן קבוע סיבה לסימפוזיון ולפולמוס תיאולוגי, חייבים ללוות אותו בשאלות וספקות. האם אין זה מעיד על משהו לא ישר ולא בריא אצלנו, האם משהו עקום במוח היהודי (שמאל וימין), ובמיוחד הדתי (חרדי, חרד"לי), שאינו מאפשר להתבונן במציאות בפשטות טבעית, לראותה נכוחה?
טענה זו טענו כבר חכמים בסיפור הידוע (תרגום מן הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד ואיכה רבתי א' נ"א): "מעשה באדם אחד שהיה חורש, געתה פרתו. עבר עליו ערבי אחד, אמר לו: יהודי, יהודי, התר פרתך והתר מחרשתך, חרב בית המקדש. געתה פרתו שנית. אמר לו הערבי: קשור פרתך ורתום צמדך, שנולד מלך המשיח".
ירושלים עולה בלהבות, חורבן המקדש מזעזע את העולם, הפרה מרגישה, הערבי מרגיש, רק היהודי אטום ומנותק מן המציאות, הוא חורש את שדהו כאילו לא קרה דבר. החורבן ולידת המשיח מתוארים פה כאירוע קוסמי, שהכול חשים באינסטינקט טבעי מתוך חיבור עמוק אל המציאות, רק היהודי לא מרגיש כלום, הערבי צריך לגלות לו את המתרחש ולהורות לו להפסיק את החרישה. אטימותו נובעת מכך שבניגוד לפרה ולערבי, הוא אדם מורכב ומסובך, שעסוק בעצמו, ולכן אזנו אינה כרויה לדקויות שמחוצה לו. הדבר נכון גם ביחס ליחסו של הציבור הדתי לארץ ולמדינה, יש פגם באי יכולתנו לקבלם בטבעיות, צריכים אנו לקרוע את המסכים ולפתוח את העיניים לראות את הדברים בפשטותם.
דורנו חווה את השואה האיומה בתולדות ישראל והעולם, ומיד אחריה את הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות לתוכה והפרחת שממות הארץ. אלו חלק מתפקידיו של המשיח (רמב"ם הלכות מלכים פרק י"א), מהלך היסטורי ניסי כה גדול ומופלא, שאירועי העבר מתגמדים לעומתו. הציבור הבין בחוש אינסטינקטיבי את גודל ההישג. "שירי הסוכנות" שהפכו פסוקי ישעיהו "יששום מדבר וציה" למציאות, הם ביטוי עממי, ישיר ואותנטי לתחושת הדור, ופירוש הולם ואמיתי לכתוב. אז מדוע דווקא האיש הדתי לא מסוגל לראות זאת בישרות? מדוע הוא מוכרח להתפלפל פלפולי סרק החוצצים בינו לבין ממשות הדברים? מדוע דווקא הוא מוציא את הקדוש ברוך הוא מתוך המציאות ורואה אותה כה חולית?
אנו באים זה עתה מן ההגדה של פסח, בה עוברים מן ה"מתחיל בגנות" של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו תרח " ואברהם, עד ל"מסיים בשבח" של "ובנה לנו בית הבחירה", תשע מאות שנה. בהן היו עליות ומורדות, הישגים ונפילות. חטאי העגל והמרגלים, פילגש בגבעה, התפוררות דורות השופטים וכד'. אנחנו חווינו במאה שנה בלבד טלטלה שלא הייתה כמותה, והישגים מופלאים שלא היו כמותם. איש לא האמין לפני עשור ושניים, שעיקרו של העם היהודי יתרכז בארץ, שנגיע להישגים ביטחוניים, כלכליים, טכנולוגיים, מדעיים ותורניים כאלה. היום ברור לכל שההתבוללות המואצת לא מותירה תקווה ליהדות העולם, ורק "בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה" (יואל ג' ה).
יש לנו כמובן ביקורת על המדינה ועל הממשלה. אך מי זו בכלל ה"מדינה"? מדוע לשחק במונחים ושמות? המדינה היא המכשיר הארגוני באמצעותו פועל עם ישראל. ואם זו המדינה ואלה קלקוליה, הרי שזה מה שעם ישראל מסוגל היום לנפק. משחק יפה הוא להפוך את "המדינה" לישות אחרת, לעמוד מולה ולעשותה שק חבטות לכל תסכולנו. אולם זו פיקציה ילדותית. רק ילד שהמציאות לא מוצאת חן בעיניו עושה אתה "ברוגז". מסתבר שיש גם מבוגרים שכשמציאות חיינו לא מוצאת חן בעיניהם הם עושים ברוגז עם המציאות, ובמקרה זה עם המדינה, כלומר- עם הקדוש ברוך הוא. הם לא מתפללים לשלומה ולא אומרים הלל. הם נמצאים בבעיה. המדינה הזאת היא הזדמנות ההיסטורית שזמנו לנו מן השמים, ואין זוכים להזדמנות שכזו פעם נוספת. אולי רק בעוד אלפיים שנה.
הציבור הדתי-לאומי חושב שהוא "בסדר". הוא מודע לגודל השעה, ממלא את חלקו, הקים יישובים, ישיבות, משרת בצבא שירות משמעותי. אשר על כן הוא איננו מבין מדוע הציבור לא ממהר גם הוא למלא את השליחות ההיסטורית המוטלת עליו. חוסר הבנה זו נובעת מכך שאיננו חיים ממש בתוך העם. אילו היינו שם היינו חווים את ההתאבדות הדמוגראפית העצמית, את הפער החברתי, את הריקות הרוחנית, את הניתוק מן השורשים ומן התורה, ומבינים יותר את הקושי והחולשה. אין לנו עם אחר. הקב"ה כבר הציע למשה רבנו הציעו להחליף את העם, אולם אפילו הוא סירב ודבק בעם החוטא. את הטענות עלינו להפנות אפוא לעצמנו, ולפעול לתקן ולשדרג את הקיים.
בסיפור היהודי והפרה הגועה יש באופן פרדוכסאלי גם מסר אופטימי. היהודי המנותק הזה עושה תשובה. כאשר הערבי מספר לו שנולד המשיח והוא יכול לחרוש, לא שמע היהודי לעצתו. במילים אחרות: הערבי אינו מוסמך לפרש את העובדות. הוא עומד מבחוץ ולכן נדמה לו כי אם נולד משיח אפשר לחזור לחרוש. אולם היהודי שהתקשה להבחין בחורבן, מתקשה עכשיו להשתחרר ממנו. בשורת הגאולה מחוללת מפנה מהותי בחייו משום שהוא מבין שבשורה זו איננה צפירת הרגעה המאפשרת חזרה לשגרה, אלא להפך דרישה לחזור בתשובה. כך הופכת הגאולה למסר המרכזי של חייו. הוא מכר את שדהו ואת פרתו ויצא לחפש את המשיח.
גם ביחס אלינו יש בסיפור מסר אופטימי. הספקות שלנו, הציבור הדתי לאומי, מעידים עלינו שאיננו יכולים להסתפק בקשר הרגיל בין עם למולדתו או לממלכתו, אנו שואפים ליותר מזה, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", להיות אור לגויים, "לתקן עולם במלכות שדי".
אנחנו לא חיים בעת החורבן אלא קרובים אל הגאולה, וגם אם אינה שלמה, יכולים אנחנו כבר להצטרף לצבאו של המשיח. אם בשורת הגאולה תאיר את מעשינו נוכל להמשיך לחרוש, לא לתועלת עצמנו בלבד, אלא חריש חינוכי רוחני עמוק בלב העם, בכל מקום וישוב, שיחזקו ויאמצו את הציבור להגשים את ייעודיו הגדולים.
הרב יגאל אריאל הוא נשיא מוסדות 'מדרשת הגולן' ומרבני 'צהר'
