עיון בפסוקי הקהל מלמד שכמעט כל הנתונים על אופן קיומו של המעמד, למעט שאלה אחת והיא: מי הוא זה שאמור לקרוא את קריאת ההקהל בפני העם?
היה מתבקש שבראש מעמד הקהל המתקיים במקדש, שענינו לימוד תורה, יעמוד הכהן הגדול, שהמקדש הוא מקום עבודתו, או אולי ראש הסנהדרין היושבת אף היא בלשכת הגזית שבמקדש, או אולי הנביא המוכיח את העם. והנה, חז"ל פירשו שדווקא המלך, הוא זה שעומד בראש מעמד הקהל. הפסוקים אותם יש לקרוא בעת מעמד הקהל הם פרשיות שונות מספר דברים וכל הקריאה הזו נקראת בחז"ל: "פרשת המלך" (משנה סוטה ז, ב; ז, ח). ניתן ללמוד מכאן שהקריאה במעמד הקהל, מכוונת לפסוקים שבהם עוסקים במצות למנות מלך בהלכותיו ובהליכותיו. מכאן שמעמד הקהל, התכנסות של כלל ישראל במקדש, כשהמרכז הוא שמיעת התורה, מחייב שהעומד בראש יהיה מי שמבטא את הפן הלאומי של האומה. המלך הוא "לב כל ישראל" (רמב"ם הל' מלכים ג, ו), ובמעמד לאומי שבמרכזו התורה, אין מתאים יותר מהמלך. "שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל" (רמב"ם הל' חגיגה ג, ו).
המסר העמוק העולה מהעמדת העומד בראש המערכה השלטונית בראש מעמד הקהל הוא, שאין הפרדה בין הדת למדינה. מדינתנו היא מדינה יהודית והיא לא מדינה אזרחית כללית, והתורה היא המרכז והמוקד, והעומד בראש המדינה היהודית, ודווקא הוא, חוזר משנן ומחדש זאת, מדי שבע שנים. "להראות כי כתר מלכות מבוסס על כתר תורה" (מהר"ם אלשיך, דברים לא, יב). כל העם, האנשים הנשים הטף והגרים, כולם כאחד, בראשותו של המלך, מקבלים מחדש את התורה: וראוי שיהיה הראש והגדול אשר בעם שהוא המלך, לפי שהמלך נפש כללית לעם, ובהיותו הוא הקורא- היה כל ישראל קורא (הרב יצחק אברבנאל, דברים לא, י).
מעמד הקהל במקדש, זהו הביטוי העליון והגבוה ביותר, להוויתנו הייחודית כאומה: מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון שהוא באמת העושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שהוא באמת האושר היותר עליון (אורות עמ' קס)
מדינות של אומות העולם, אילו הם מסגרות חיצוניות המאפשרות ליחידים שבה, ליהנות מחיים בו כל פרט תורם לחברה ולכלל, ונהנה בתמורה מחיים נוחים בתחומים שונים, ובלבד שהם מתנהלים בצורה טובה והגונה. כלכלה, בטחון, חינוך, שרותי בריאות ועוד. כל מסגרת שקיימת בחברה מתוקנת. המדינה היא תאגיד חברתי שמתקיימים בה תהליכים שונים שנועדו לשרת את הפרטים. במדינות מסוימות ישנם גם אידיאלים וערכים הנלווים לתאגיד החברתי, כמו שוויון, טובת היחיד וזכויותיו ועוד, אך הם לא חלק מהותי מהמסגרת עצמה. מדינת ישראל היא אחרת. זו מדינה שנושאה הוא איננו טובתם של הפרטים היחידים, אלא מדינה שמגמתה לגלות שם שמים, את אחדות ה' בעולם, ע"י ההופעה של עם ישראל היושב בארצו וחי כאומה ע"פ התורה ומצוותיה. מעמד בו הדמות השלטונית הבכירה ביותר- המלך, מצווה הקורא בתורה, בפני כל עם ישראל, אחת לשבע שנים, במקום המקודש ביותר- בבית המקדש, עם סגירת מעגל שבע שנות שמיטה ובפתיחת מעגל חדש, מבטא את הייחודיות של עם ישראל.
ציינו בעבר, שמלפני למעלה משישים שנה החלו לקיים מעמדות זכר להקהל, בבתי כנסת בירושלים, ומלאחר מלחמת ששת הימים ליד הכותל המערבי. מי שעמד מאחורי ארגון המעמדות הללו היה משרד הדתות והרבנות הראשית, והקריאה בתורה היתה ע"י הרבנים הראשיים. על פי רוב, לא היה ביטוי משמעותי לעומדים בראש המסגרות השלטוניות. פעמים מעטות בלבד הוזמנו נשיאי המדינה למעמד זכר להקהל, וכשהם באו הם אכן גם נטלו חלק בקריאת התורה שבמעמד. הבנת פסוקי התורה על פי פרשנות חז"ל מלמדת שהיוזמה לקיום המעמד, והדמות המרכזית בה, היא של המסגרת השלטונית, בשל המשמעות העמוקה והחיבור הייחודי של התורה והמדינה.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים ומרבני צהר
