עומדים אנו בפתחו של יום העצמאות השישים ואחד למדינת ישראל ואירוע היסטורי זה יצויין בטקסים גם בקהילות יהודיות רבות בתפוצות.
המילה "מורשה" מופיעה פעמיים בתורה. בפעם הראשונה כאן ביחס לארץ ישראל "ונתתי לכם אותה מורשה" ובפעם השניה, בספר דברים בנוגע לתורה "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". התרגומים ובעלי המסורה מבארים את המלה "מורשה" כ"ירושה". יחד עם זאת, רבינו בחיי מבחין בין המילים "ירושה" ו"מורשה". "ירושה" פרושה מתנה שאדם מקבל עבור עצמו והוא רשאי להשתמש בה כאות נפשו. "מורשה", לעומת זאת, היא מתנה שאדם רשאי להשתמש בה, אולם המטרה העיקרית בה היא להנחילה לעתיד- לדורות הבאים. לכן הדבר גם נקרא מורשת הדורות.
את ארץ ישראל הקב"ה מבטיח למשה לדורות הבאים, שכן דור יוצאי מצרים לא יזכו להיות בין באי הארץ. גם התורה היא מורשה שצריך להורישה לבניהם כמו שכתוב "ושננתם לבניך", שכן גם הם חייבים בקיום התורה. זו הסיבה בגללה בשני המקרים הללו השתמשה התורה במלה מורשה.
אם נבחן את יחס אומות העולם לשתי המורשות של העם היהודי, נמצא הבדל יסודי בניהם. מחד כל אומות העולם מכירים בעובדה כי התורה נתנה לעם היהודי למורשה, ואיש לא מערער על כך. גם הדתות אחרות, לכשנוסדו, יצרו לעצמם תורה משלהם. לנצרות יש את הברית החדשה ולאיסלם את הקוראן. מאידך כשמדובר בארץ ישראל הדבר שונה. אומות העולם טוענים כי פיסת הקרקע הקטנה במזרח התיכון שאותה הבטיח הקב"ה מורשה לעם היהודי, היא שלהם. זה לא משנה שמסביב ישנם שטחים גדולים היכולים לאכלס עשרות מליוני אנשים. הם עדיין מתעקשים על אותה חלקה קטנה, שהובטחה מורשה לעם היהודי. נדמה כי ההסבר להבדל בהתייחסות של אומות העולם טמון בהתייחסות של העם היהודי לאותן מורשות ממש.
כשהקב"ה הבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל, הם מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים נחלקו בתשובה שהשיבו. בעוד שרק שניים אמרו כי הארץ "טובה מאוד מאוד", כל השאר הביעו הסתייגות וספקות. במתן תורה, לעומת זאת, עם ישראל מגלה התייחסות שונה לחלוטין. "ויחן שם ישראל" ודרשו "כאיש אחד בלב אחד". העם התייצב מלוכד והצהיר "נעשה ונשמע". אומות העולם מערערים רק במקום שבו ישראל היה מפולג ולא מאמין.
בחזונם ראו נביאי ישראל את העם היהודי שב למולדתו מארצות כנפות תבל. המציאות כיום, שישים ואחת שנה לאחר הקמת המדינה, עדיין רחוקה מכך. תפיסות אידיאולוגיות תרבותיות ודתיות שונות גובשו בישראל וגם בתפוצות, אולם עדיין מחצית מהעם היהודי עדיין מתגורר בחו"ל, כשרוב מכריע מהם חי במדינות צפון אמריקה ואינו מתכוון להעתיק את מקום מגוריו משם. הללו בנו שם קהילות מבוססות, בתי כנסת ובתי ספר, שירותים קהילתיים ודתיים. הם אינם רואים בעצמם כמי שחיים בגלות, אלה כמי שחיים בכל אתר ואתר, מרצונם החופשי וללא כפיה. חלק מתחושת החופש הזו קשורה בעובדה כי העלייה לישראל אפשרית עבורם מכל מקום ובכל עת, דבר שלא היה קיים בעבר. יתר על כן, מאחר וכיום ניתן לשמור על הזהות היהודית אף בפרהסיא ברוב מקומות העולם ולקיים אורח חיים יהודי מלא, הרי שאין הם סבורים שמדינת ישראל היא המרכז הרוחני של העם היהודי.
סיבות אלו ונוספות חוללו אצל יהדות התפוצות בשנים האחרונות נסיגה ביחס למדינת ישראל ולמעמדה בחיי העם היהודי בתפוצות. אט אט מתפתחת לה תופעה של "ניו יורק וירושלים", ולכך סיבות שחלקן אובייקטיביות וחלקן סובייקטיביות. דור ניצולי השואה שהגיע לצפון אמריקה, ראה בהקמת המדינה אירוע מעשי ורגשי וכך גם חש כלפיה באופן מעשי. הם ראו במקום מגוריהם בארה"ב דבר ארעי, ויחסם למדינה היה בעיקר אמוציונאלי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתרומות נדיבות, בהפגנת סולידאריות ובעיקר בהתייחסות למדינת ישראל כמרכז הווייתו וקיומו של העם היהודי. לדור השלישי לאותם ניצולים, מדינת ישראל היא כבר לא פלא אלא עובדה קיימת. מדינה ככל המדינות. אופציה נוספת על מפת הגלובוס, ותו לא. העיקרון הציוני היסודי לפיו ארץ ישראל היא משאת נפשו של עם ישראל בכל אתר כבר אינה נחלתם. עבורם מדינת ישראל היא תפוצה יהודית נוספת. מדובר בהתעלמות מאלפי שנות היסטוריה ומסורת, כשהטרה היא להשיב ליהדות התפוצות את התפיסה לפיה מדינת ישראל היא מרכז החיים היהודיים ולכן יש לסייע בהמשך התבססותה והתפתחותה.
מסר זה יועבר בשבת זו לקהילות היהודיות בצפון אמריקה, על ידי רבני צהר, אשר בשיתוף המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות ותנועת המזרחי העולמי, יזמו את הגעתם לשבת זו לקהילות שונות בעולם לקראת יום העצמאות למדינת ישראל. פעילות זו היא רק אחת מני רבות, בכדי להבליט את מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי בתפוצות.
הרב יחיאל וסרמן הוא חבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בסוכנות היהודית
