זהות אישית היא מושג חמקמק בשל היותה מושג מופשט וקשה מאוד להגדרה. כמעט בלתי אפשרי לנסח ולכמת את מושגי הזהות, בעיקר כיום, כשאנו מודעים לריבוי הזהויות של האדם. אנו מצליחים אך לגרד מאפייני זהות מסוימת של עצמנו ושל הסובבים אותנו. על אחת כמה וכמה בולטת חמקמקות המושג "זהות" כשאנו באים לעסוק בזהותה של מדינה. בשפה היומיומית ישנו שימוש נרחב במונח "זהותה היהודית של מדינת ישראל", אולם בפועל כמעט ולא ניתן להגדירו.
לכאורה הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא דרך ספר החוקים. החוקים לכאורה מגדירים זהות, ובשל כך ראו קודמינו בתחילת שנות המדינה את המשימה העיקרית בקיבוע זהות דרך ספר החוקים של המדינה. הצלחתם בסוגיה זו הייתה חלקית בלבד. הדבר נובע בראש ובראשונה מבעיה שורשית שאינה ניתנת לפיתרון: והיא היכולת המוגבלת לכתחילה להכניס לספר החוקים של מדינה אזרחית זהות דתית. מגבלה זו אלצה את המחוקקים בשנותיה הראשונות של המדינה "למיין" את המצוות ולקבוע מה מהם הוא מגדיר זהות ומה פחות חשוב. כך קרה שהשבת הוגדרה כמאפיין זהות אך לא איסור הריבית. כשרות הוא מאפיין זהות אך לא את איסור שעטנז וכדו'. מעבר לכך, כלל לא ברור כי יש ערך דתי לביסוס זהות יהודית על חוקי מדינה חילונית. זאת ועוד: כשמדובר במערכת פוליטית, הרי שמדובר לרוב במשא ומתן מתמיד שבו סיפוח זוחל מחד ונסיגות מתמידות מה"סטאטוס קוו" מאידך. זהו מהלך שמעצם מהותו מנוגד לזהות פנימית ואמיתית.
מכאן נובעת השאלה: האם החקיקה הדתית העצימה את הזהות היהודית של מדינת ישראל? ובכן ניתן לומר כי במידה רבה התשובה לכך היא "כן". החקיקה יצרה נורמות בסיס של השלטון (כשרות במוסדות ממלכתיים; שבת ציבורית; נישואין וגירושין על פי ההלכה), והיא גם ביטאה ויצרה קונצנזוס הלאומי, וזאת מאחר ורוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל היהודים רואים בחוקי המדינה כמעצב זרם מרכזי. משמעות הדבר הוא שהזרם המרכזי במדינת ישראל מקבל את עקרונות הכשרות של הצבא, את השבת כיום איסור עבודה (אבל לא שביתה ממלאכה), ומי כמונו (רבני צהר) יודע שכעיקרון עם ישראל מבקש להינשא כדת משה וישראל.
אז אם כל כך טוב , מדוע אפוא בכלל לשקול בחינה מחודשת של סוגיה זו? התשובה לכך נעוצה בשתי סיבות עיקריות. הראשונה שבהם היא ההכרה כי החוק הוא מעצב זהות חלש ביותר במדינת ישראל. כאשר ישנה התנגדות אזרחית-ציבורית מספיק חזקה לחוק מסוים הוא נעקף בדרכים שונות וגם למערכת הממלכתית אין אינטרס באכיפתו (כמה פקחים מועסקים בניסיון למנוע עבודה בשבת?). כך גם בנושא הנישואין (נישואי קפריסין ובעבר אפילו ביריחו). גם בית המשפט העליון מתעלם לא פעם מהחקיקה ומנסח דרך לעצמו (כך למשל בהיתר שנתן בית המשפט לשדר בשבת תוכניות על אף שהדתיים שהשתתפו בהם ביקשו שלא לעשות כן, בהגדרות המחודשות סוגיית "מיהו יהודי" ועוד תרגילים מעין אלה). כל אלה מעידים כאלף עדים כי החקיקה הדתית בצורתה הנוכחית אינה מחזיקה בפועל.
הסיבה השנייה היא המחיר הכבד שגובה החקיקה הדתית. העידן בו אנו חיים מתאפיין בהתנגדות להתערבות ציבורית וקהילתית בחיים הפרטיים ובבחירה החופשית של האדם לעצב את זהותו. אשר על כן החקיקה יוצרת פעמים רבות עוינות גוברת והולכת. האשליה כאילו הגברת החקיקה (שינוי בנוסח חוק החמץ לדוגמה) תביא ליותר שמירת יהדות ואהבתה ולהעמקת הזהות היהודית, מתנפץ לנגד עינינו כמו כל החוקים האלה.
בימינו על החקיקה הדתית לפנות את מקומה לאמנות חברתיות שרק לאחר מכן תעוגנה בחקיקה. רק כך יתקבלו חוקים שאינם תוצאה של מאבק פוליטי, אלא תולדה של הסכמה המבוססת על ההנחה כי רוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל היהודים מעוניינים ברמה מסוימת של זהות יהודית של המדינה, וזאת למרות שאינם מסוגלים אפילו לאפיין מרכיבי זהות אלה. זאת יכולה להיות "אמנת כנרת", הצעות החוק של ח"כ לשעבר נחום לנגלנטל, אמנת "גביזון-מדן" או כל הצעה אחרת שמגיעה מחוץ למערכת הפוליטית, ושיסודה בדיאלוג אמיתי וכן, בויתורים ופשרות, שיהפכו לאחר מכן לשפת החוק. תהליך שכזה יביא לשני שינויים מרכזיים: ראשית המאבק על הזהות יהיה פחות כוחני ויותר דיאלוגי. יהיה פחות ניסיון לנצח ויותר ניסיון ללבן. פחות כפוי ויותר מוסכם. הדבר גם יביא שינוי בעולם הרבנות הקשור בפוליטיקה. לרבנות קל כיום להסתתר מאחורי החקיקה, ולסבור כי השגתו של חוק מסוים אכן מעצימה את הזהות היהודית. בפעול על הרבנות והרבנים להתרגל לעידן חדש שבו שולטת אווירת ה"שוק חופשי" של דעות ואמונות. בעידן שכזה נדרשים נושאי דברה של היהדות יותר לשכנע ופחות לכפות. הם צריכים למשוך ולא לחוקק. זהותה היהודית של המדינה תיקבע הרבה מאוד גם לאור תדמיתם ומעמדם של נושאי דבריה בציבור. כשאנו-הרבנים נהיה מופת מוסרי ובעלי בשורה רוחנית, הרי שההסכמה לזהות היהודית של המדינה תלך ותגבר, ועימה גם הזהות האמיתית של כלל ישראל.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
