ברוך השם, הנה אנחנו מציינים בשבוע זה ששים שנה לקיומה של מדינת ישראל. יצירה מופלאה בתולדות עם ישראל ובתולדות העמים והעת החדשה – אתגר מעין כמותו לעם היהודי.
שנים בודדות בלבד קודם הקמתה היתה השואה בעיצומה, והמשורר היידי (הציוני) יצחק קצנלסון כתב את הפואמה "על העם היהודי שנהרג" בליל בלהות נולדה מדינת ישראל – כלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק. אפילו שעות אחדות קודם ההכרזה על הקמת המדינה היו התלבטויות וחששות, היתה עדין אפשרות שלא תקום. כל הופעתה של המדינה הזו היא כנס, לא תאומן, הפתעה גמורה, עדות לכך היא דווקא התבטאותם של גדולי ישראל שלא נמנו על התנועה הציונית שפרסמו "הננו רואים ניצנים של אתחלתא דגאולה" .
לרבים, אכן, הקמת המדינה הייתה הפתעה, בני ברית ושאינם בני ברית גדולים וקטנים, בבחינת מקדש שלישי היורד מן השמים. אך לבעלי החזון לרחבי האופקים הקמת המדינה הייתה שלב מרכזי בתהליך ארוך שהחל רשמית עם קריאתו של הרב צבי הירש קאלישר להקרבת קרבן הפסח בירושלים להכרה בעקרון של גאולה בדרך הטבע, גאולה המתקדמת קמעא קמעא, גאולה שיש בה גם ירידות במקביל למעלות.
התופעה הזו של מדינת ישראל וכל המהלך הציוני, תופעה הנושאת בחובה משמעות דתית (ישוב ארץ ישראל, גאולה) אשר שותפים לה ואף מובילים בה מי שאינם פועלים מתוך מניעים דתיים (לפחות במודע), מעוררת שאלות, ופתרונות שונים ניתנו לה. בחוגים ידועים העדיפו לראותה כ"מעשה שטן" ויש שהחליטו שהם עומדים מן הצד (ואולי מעדיפים רק ליהנות מפירותיה…) ויש שצפו אותה (הרב קאלישר) והתעודדו דווקא ממנה (הרב יהושע מקוטנא) וראו בה שלב בשלבי התשובה של עם ישראל (הרב מנשה יששכר טייכטאל).
המציאות בפועל של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית מעלה שאלות רבות על יכולתן לגאול את עם ישראל, חיים ברנר בימיו התייאש ביחס לציונות, ולעומתו החרדים שהתלהבו בזמן הקמת המדינה התייאשו די מהר מן התקווה שבה, האחרונים כמו גם אחרים שגדלו על ברכי הציונות הדתית מוכנים לוותר ברמות שנות על הרעיון הציוני ועל מדינת ישראל.
ויש גם את כוח השכחה וההרגל, רוב היושבים במדינת ישראל, ב"ה, אינם יודעים את טעמה של הגלות. זכינו שמתקיים בנו הפסוק "וראה בנים לבניך – שלום על ישראל" – כאשר סב אב ונכד חיים זה עם זה בארץ ישראל הרי זו עדות על השלווה בה עם ישראל חי. לדבר טוב מתרגלים, וקשה ממקום זה להרגיש את החידוש שהתחדש בעצם מציאותה של מדינת ישראל.
ויש מי שרואה את החיוב שבמדינה ישראל, מבחינה גשמית – רווחה פיזית וכלכלית לעם הנרדף, ומחינה תרבותית – המציאות של חברה יהודית עצמאית נותנת אפשרות לפיתוח תרבותי, אף דתי – הצבת אתגרים חדשים לפיתוחה של ההלכה. אלה אינם מוותרים על השותפות במדינה ובהנהגתה. אך ההערות שהעלנו כאן, על הערך הדתי של מדינה יהודית שרוב תושביה אינם שומרים מצות, על היכולת של מדינה זו להוביל את גאולתו של עם ישראל, להביא את העם לתשובה במובן הקלאסי, מביאה אותם לשמוט את מדינת ישראל מהמהלך הגדול של שיבת ציון המובטחת. מבחינה זו מדינת ישראל היא כר התמודדות מאתגר ליהדות בכלל וליהדות הדתית בפרט עם החיים המודרניים.
אמת, מדינת ישראל מציבה אתגרים בתחום ייחודי זה לא פחות מאשר בכל תחום אחר, אך מבחינה זו ההבדל הוא כמעט כמותי בינה לבין ההתמודדות שיש לחברה היהודית שומרת המצוות בגלות גם לפתחה עומדת השאלה האם להיענות לאתגר המודרניות או לא? במבט זה אתגריה של מדינת ישראל הם אתגרי ההווה אולי במגמה לעתיד למנוע תסבוכות חברתיות דתיות תרבותיות אפשריות. אך, האם על אתגרים כאלו גומרים את ההלל?
גדולי ישראל מתקני יום העצמאות, הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג והראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל קובעי הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו", מיקמו לנו את הקמת מדינת ישראל בהקשר ההיסטורי של נצח ישראל – מדינה זו היא התגלות חזון הנביאים מקדם, התגשמות תקוותם של דורות, תחייתו של העם המשול לעצמות יבשות, ובסיס לנבואת "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים". על כך עלינו לשמוח, ובמבט זה עלינו לראות את חיינו במדינת ישראל בכלל.
על זמנו, לפני כמעט מאה וחמישים שנה, כתב הרב קלישר שכבר הגענו לאור גאולה יפה כלבנה נודה על האמת התקדמנו הרבה….
