בימים הקרובים נציין 61 שנים לעצמאות לאומית של מדינת ישראל. עצמאות זו לא הושגה ברגע. היא באה עם תג מחיר גבוה שכולל בתוכו התבגרות של עם ואומה. זהו תהליך שעדיין לא הסתיים וגם כיום מחייב אותנו להתמודד עם שאלות של זהות, הזדהות, הגדרה עצמית, היחס לעבר, השאיפות לעתיד ועוד. שאלות שכאלו מוכרות לנו בעיקר מסדר היום הפוליטי והחברתי, אולם הם קשורות לא פחות להתמודדות האישית של כל אחד מאיתנו עם ההתבגרות שלנו ושל ילדינו.
מי שמסתכל סביבו יכול לאתר במדינה אלמנטים רבים המאפיינים מתבגרים, ובכלל זה סתירות וניגודים הגורמים לבלבול ומבוכה לא רק לבוגרים אלא גם למתבגרים בעצמם. מצד אחד, בתור מדינה הגענו בזמן קצר יחסית להישגים אדירים בהתפתחות הפיזית שלנו. האוכלוסייה גדלה, יישובים התרחבו, אזורי שממה הופרחו וקיימת תחושה שהכל פורח, פועם ותוסס. גם ברמת ההתפתחות הקוגניטיבית, נדמה כי ישנם הישגים אדירים: קמו ישיבות רבות, מוסדות להשכלה גבוהה, תעשיה וטכנולוגיה מהמתקדמות בעולם. גם כוחה הפיזי של המדינה מעורר מורא אצל אחרים ועוזר למדינה המתבגרת לעמוד על שלה.
אולם לצד כל אלו, מתמודדת המדינה הזאת עם שאלות של זהות עצמית. האם היא יותר דמוקרטית-ישראלית או יותר יהודית? מה היחס שלה למורשת המסורתית? האם חזונם נביאי ישראל הם דברים ששיכים לא רק להיסטוריה ולדורות שלא הבינו את ה"ראש" של הדור הצעיר הנוכחי, או שמדובר רק במונח שמצלצל טוב ולכן גם הוזכר מגילת העצמאות? במילים אחרות: האם בתהליך גיל ההתבגרות של המדינה צריך להתמרד כלפי כל דבר, או שייתכן וישנם דברים מהעולם ומהתפיסות של "הדור הקודם" שהמדינה הצעירה יכולה לכלול בזהות המתפתחת שלה.
כמו נער מתבגר שמתנער מכל אמירה של האב, כך בוחנת לאורך השנים מדינתנו את עמדותיה ועקרונותיה לעומת אלו של הדורות הקודמים. לעיתים היא דוחה, לעיתים היא דווקא מאמצת. סביר להניח שכמו בתהליך ההתבגרות של הנער, גם כאן- בסופו של דבר המדינה הבוגרת תתבסס במידה רבה על עקרונות האבות.
כמו אצל נער מתבגר, כך בתהליך של התבגרות של העם ישנן עליות וירידות. ישנם רגעים מרגשים ורגעים מעצבנים. ישנם ימים שבהם התחושה היא שנמצאה הדרך הנכונה, וימים רבים שבהם התחושה היא של תהיה באפילה. כמו אצל המתבגר, גם למדינה מתברר כי השגת העצמאות הוא הדבר הקל יחסית, וזאת בהשוואה ללקיחת האחריות ובניית האחריות. קל מאוד להתלונן ולקטר ובדרך שכזו לרכוש הרגשה של עצמאות. הבעיה האמיתית היא שברגע שניתנת עצמאות– אם לאומה ואם לנער מתבגר – אזי עליהם לקבל על עצמם את האחריות הנלוות לעצמאות. זאת, לדעתי אחת המשימות הקשות של גיל ההתבגרות, והנסיון מלמד כי בשל כך רבים הם המוכנים לוותר על העצמאות וזאת כדי להשתחרר מהאחריות המתבקשת ממנה.
תקופת גיל ההתבגרות של הנער וכן של האומה – היא לעתים תקופה מעצבנת, גם למתבגר וגם לסובבים אותו. עם זאת חשוב לזכור כי גיל ההתבגרות היא תקופה חולפת שמסתיימת בד"כ בפריחה, התפתחות, הישגים ובגרות. ידיעה משמחת זו יש בה בכדי לגרום לנו כל אימת שאנו נפגשים בדברים מכעיסים או מעצבנים (אצל ילדינו או במדינה המתפתחת שלנו) לזכור כי מדובר בחבלי לידה שבסופם שמחה גדולה.
חג שמח!
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: gotlieb@netvision.net.il
