הדבר העיקרי המבדיל את הצרעת ממחלות ונגעים אחרים, הוא הטיפול במחלה שהוא יותר רוחני מרפואי. אדם שחלה בצרעת הוצא מן המחנה והורחק מהחברה, ורפואתו באה לו תוך כדי תהליך של טהרה והתקדשות. התורה אינה מפרטת מהן הנסיבות או החטאים בשלן לוקה האדם או רכושו בצרעת. גם המחלה עצמה וכן תהליך הריפוי הנלווה לה אינם מוכרים לנו כיום עוד, אולם עדיין נשאלת השאלה על מה נענש אדם בחומרה כל כך רבה?
בכל הדורות נדרשו חכמים לשאלה זו, ואגב כך מנו רשימה של מעשים הגורמים לצרעת. אחד מהאיסורים המרכזיים עליהם מדברים חכמים שגם נדרשים יפה במילה מצורע (מוציא רע) הוא איסור לשון הרע והוצאת שם רע.
היכולת לדבר, לתרגם תקשורתית את התכנים הפנימיים שלנו כבני אדם, את מה שאנו חושבים, יודעים ומרגישים, הוא יתרוננו על פני החי, הצומח והדומם. האדם הוא "המדבר". הוא זה שמסוגל להתבטא בהגיון, להתנסח ולהבהיר את כוונותיו, להביע אתגרים ושאיפות ערכיות ואגב כך ליצור קשר עמוק בינו ובין הזולת בתחומים רבים ולמטרות שונות ומגוונות.
היכלות הללו טומנות בחובן גם סכנה גדולה למצב שבו האדם יעשה שימוש ביכולת הדיבור בצורה לא חיובית. התורה מתייחסת במקומות שונים לסכנות הטמונות בכוח הדיבור, ואגב כך מונה את ה"מחלות" השונות שהפה האנושי עלול לייצר: גאווה, החצנה, הוצאת שם רע, רכילות, שקר ועוד. השאיפה אליה מכוונת התורה היא שהאדם יתרגל לשלוט במה שהוא מוציא מפיו. היכולת לסנן את מוצא הפה היא אחד מהדברים הקשים ביותר לאדם, עד שחכמים בגמרא הגדירו את הדבר כאומנות: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאִלֵם" (חולין פט, א). חכמים יוצאים מתוך הנחה כי לא צריך לומר את כל מה שחושבים ויודעים ואגב כך גם לא חייבים לשמוע הכל, גם אם אין בדברים מטרה לפגוע או להזיק לאחר. מי שמרגיש צורך תמידי לשמוע או לדבר על אחרים; מי שמחפש כל הזמן מומים בהתנהגותו של הזולת, מגלה למעשה סוג של ריקבון נפשי פנימי. נורמה של דיבורים שליליים זה על זה, יוצרת אוירה חברתית עכורה, מתחים, מריבות ומחלוקות, עד כדי ייאוש. לא נעים כלל וכלל לחיות בחברה שכזו.
למרות שהצרעת איננה מוכרת לנו כיום, נדמה שהנסיבות המחוללות אותה נמצאות בחברה המודרנית יותר מאי פעם. אנו חיים בעולם טכנולוגי ומתוקשר שבו קשה מאוד להסתיר דברים. המהירות שבה המידע עובר מאפשר תפוצה רחבה לכל ידיעה ותמונה, כשלא תמיד ברורה הנחיצות. הדברים מתעצמים בעיקר לאור העובדה שלא פעם אנו מתוודעים למקרים בהם נאמרים ונכתבים דברים בכלי התקשורת, ולבסוף מתברר כי מדובר בעניינים שוליים ולא רציניים של לא יותר ממה בכך. אלא שקלות הפרסום ומהירות ההפצה כבר עשו את שלהם. בינתיים אנשים סבלו, נפגעו ונעלבו, שמם הטוב הוכפש, דבקה בהם תדמית שלילית שרודפת אחריהם לכל מקום הרבה אחרי שקולות התקשורת נדמו. חייהם האישיים, החברתיים, המשפחתיים והציבוריים נהרסו בהבל פה, פשוטו כמשמעו.
אין ספק כי צו התורה מנוגד לנורמה התקשורתית המערבית הגורסת כי "זכות הציבור לדעת". במידה מסוימת ניתן לקבוע כי היהדות מעדיפה עשרות מונים את "חובת הציבור שלא לדעת"; נורמה חיובית שמבטיחה כי האדם ייחשף אך ורק למה שנחוץ ולא מעבר לכך. אין הדבר אומר כי היהדות מטיפה לעצימת עיניים. בהלכה ישנם הגדרות מדויקות למצבים בהם ישנה אפילו חובה לספר ולדווח על אישיות שלילית וזאת בכדי להזהיר את הרבים. אולם, גם אז יש לעשות את הדבר בזהירות רבה ורק כשברור שהמידע הוא נכון ומדויק, ואין במסירתו שום אינטרס זר מלמד טובתו של הציבור.
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו", שורר דוד המלך בתהילים (פרק לד, יג-טו), ואכן אין ראוי וטוב לו יותר למי שחפץ בחיים מלנתב את כוחותיו לדברים חיוביים, לעשייה, יצירה ופיתוח למען הכלל. הרדיפה אחר השלום בין בני האדם ולא אחר המפריד והמסכסך, היא תנאי בסיסי לקיומה של חברה בריאה וטובה.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה- מכון לב ומרבני 'צהר'
