קבוצת תלמידים מבית ספר אמי"ת בשדרות הייתה משחקת כל ערב במגרש הכדורגל בעיר. תמיד אותה קבוצה, באותה שעה עם אותו הרכב באותו מגרש. פעם אלה מנצחים ופעם אלה.
באחד הערבים החליט משה דניאלי, אחד מהנערים הקבועים במשחקים הללו, שמשום מה הפעם המגרש לא מתאים לו.
"בואו נלך למגרש השני!" הציע. "מה קרה?" שאלו החבר'ה שלא הבינו למה עד עכשיו המגרש היה בסדר ודווקא היום לא. "אין שום בעיה עם המגרש", אמר להם משה, "אבל השני טוב יותר". אלה מנסים לשכנע להישאר ומשה ממשיך ומתעקש ללכת למגרש האחר. בסופו של דבר הויכוח הסתיים עוד לפני שהתחיל. החברים שהבינו שלא שווה לפרק קבוצה ולהפסיד משחק בשביל ויכוח טיפשי, הלכו אחרי משה דניאלי למגרש אחר.
באותם ימים עוד לא הופעלה בשדרות התראת "שחר אדום" ו-"צבע אדום". ה"התראה" היחידה שנשמעה הייתה שריקה ארוכה ומקפיאה שבעקבותיה הגיע פיצוץ. אם יש לך מזל ושמת לב לשריקה המתעצמת, עומדים לרשותך שתי שניות בדיוק כדי לתפוס מחסה ולשכב על הרצפה.
החברים שבנתיים הגיעו למגרש השני והחלו לשחק, קפאו כשלפתע שמעו את השריקה המוכרת. פיצוץ אדיר החריד את הכל ועשן כבד היתמר מעל המגרש שבו החבורה משחקת בדרך כלל כל ערב.
כולם החלו בריצה מהירה למקום תוך שהם בודקים ומחפשים אם מישהו זקוק לעזרה. הטיל נפל במרכז המגרש, אולם אף אחד לא נפגע. אף אחד לא היה במגרש.
לפעמים לא ברור למה מתעקשים על דברים של מה בכך כמו להחליף מגרש ללא סיבה. לא ברור שמשה דניאלי ידע למה הוא מתעקש. מה שברור הוא שההתעקשות הזאת הצילה חיים של רבים. "סתם" התעקשות. "סתם" עוד נס.
