ב- 1883 נדפס באיטליה אחד מספרי הילדים הקלאסיים והפופולאריים ביותר בכל הזמנים- "הרפתקאותיו של פינוקיו", שנכתב על ידי הסופר קרלו לורנציני. הספר, כידוע, מתאר את קורותיה של בובת עץ חביבה שקמה לתחייה ועוברת הרפתקאות שונות ומשונות עד אשר זוכה להפוך לילד אמיתי. מעבר להצלחה הספרותית של "הרפתקאותיו של פינוקיו" שאינה מוטלת בספק, הספר הוא גם מופת חינוכי ממדרגה ראשונה. בסיפור הצליח קרלו לורנצי לקשר בין אי- אמירת אמת ובין נזק גופני ישיר הכרוך בכך. אפו של פינוקיו המתארך כל אימת שהוא משקר, מסמל בספרות החדשה את העובדה שעל חטאי דיבור משלמים בצורה חיצונית ובולטת לעין . פינוקיו, וכך גם הסובבים אותו, לא יכלו שלא לדעת מתי הוא אינו דובר אמת .
את הקשר שבין דיבור קלוקל וענישה גופנית אנו מוצאים גם בפרשת השבוע שלנו- פרשת תזריע. פרשה זו, (כמו גם פרשת מצורע אותה נקרא בשבוע הבא) עוסקות בגופו של האדם, בדגש על מחלות ונגעים הבאים על הגו, כתוצאה מחטאי הדיבור. אלפי שנים לפני שנכתבו הרפתקאותיה של בובת העץ של לורנציני, קבעה התורה כי הגוף מגיב גם על חטאים מוסריים ולא רק על סטיות גופניות כמו אכילת מאכל מקולקל או הדבקות במחלה. היהדות למעשה הייתה הראשונה שחיברה בין חטאים מוסריים-רוחניים לבין הביטוי המעשי-גופני של חטאים שכאלו; ביטוי שאותו כולם יכולים לראות.
הצרעת, אותה מחלה נוראה שהפילה חללים רבים בתקופות הקדומות, נחשבת ביהדות כעונש על הוצאת שם רע, על דיבור לא ראוי ועל דיבור לא מוסרי. הגמרא במסכת ערכין אומרת: "אמר ריש לקיש מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע', זו תהיה תורתו של מוציא שם רע".(ערכין טו:). מלשון הגמרא עולה כי אדם עתיד לתת דין וחשבון לא רק על פגיעה פיזית בזולת אלא גם על פגיעה מילולית. האחריות של האדם היא לא רק למעשיו אלא גם על דיבורו.
ביטוי נוסף לדברים אנו מוצאים גם בדברי הנביא ירמיהו המשווה בין הדיבור היוצא מן הפה ובין חץ הנורה אל עבר המטרה. בשני המקרים הפגיעה היא קשה, ובשני המקרים לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. דיבור שיצא מן הפה כמוהו כחץ שנורה אל המטרה, ומילים הורגות בדיוק כמו חיצים או כדורי רובה. "חֵץ שוחט (שָחוּט) לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִים אָרְבּוֹ", אומר ירמיהו הנביא, ומתאר מצב שבו לא ניתן להאמין לאף אדם. המציאות היא כזאת שבה פיו וליבו של האדם אינם שווים. בפה הם מדברים שלום האחד עם השני, אולם בליבם הם מציבים מארבים וזוממים כיצד להפיל בפח את אותו האדם. זוהי חברה שהצביעות היא דרך חיים בה. זוהי חברה שבה אולי כולם מחייכים לכולם, אולם בה בעת גם מדברים עליהם מאחורי גבם. חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים במצב שכזה. חברה שבה אין אפילו אמון בסיסי בבני אדם, וכל מילה שיוצאת מפיו של אדם היא בערבון מוגבל, סופה להתנוון ולהתפורר.
חז"ל אף מרחיקים ומלמדים כי לא רק החברה סובלת ממצב שכזה, אלא אפילו האדם עצמו שמוציא את הדברים הקשים מפיו. במילים אחרות: מי שחפץ בחיים אמיתיים של שלום של שלמות נפשית וגופנית חייב לשמור על היוצא מפיו. בהקשר הזה מספר לנו הילקוט שמעוני מדרש מפורסם:
"מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים (= מי רוצה לקנות סם חיים). אודקין עליה רבי ינאי, א"ל תא סק להכא זבין לי (= קרא לו ר' ינאי וביקש ממנו למכור לו את סם החיים). א"ל לית את צריך לא אנת ולא דכוותך (= ענה לו המוכר אתה ושכמותך אינם צריכים סם זה). אטרח עליה סלק לגביה (= התעקש ר' ינאי שימכור לו את סם החיים). הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה…" (תהילים לד'). אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו. אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני.."(ילקוט שמעוני).
מדברי הגמרא עולה כי לא רק שלמותה של החברה תלויה במוצא פיו של האדם אלא גם שלמות חייו ואיכותם. האדם החפץ חיים, האדם הרוצה לראות רק טוב, חייב לשמור על פיו מלדבר מרמה.
דברים אלו נכונים לכל אדם ובפרט בחברה הישגית ותחרותית כמו זו שאני חיים בה, שבה לעיתים נדמה כי כל הדרכים כשרות בכדי להגיע להצלחה. אם חפצי חיים הרי שעלינו להתרגל גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית לא רק לבדוק את בריאותו של האוכל אותו אנו מכניסים לפינו, אלא גם ובעיקר את הדברים היוצאים מפינו כלפי האחרים.
הרב חגי גרוס, מנהל תיכון הצבי – מקיף דתי נתיבות ומרבני 'צהר'
