שאלה:
גם השנה אנחנו מתארחים לסדר אצל משפחתו של בעלי, ולמרות שאנו כבר נשואים שנים רבות אני עדיין חשה מתח בכל פעם סביב האירוע המשפחתי הזה. אם בשגרה זוהי רק חמותי שבוחנת אותי, בליל הסדר אני מקבלת את החושה שאני עומדת למבחן משפחתי שבו כל תנועותיי, הדברים שאני אומרת ואפילו הדרך שבה ילדי מתנהגים סביב השולחן נבחנים. בשל כך יוצא שלא פעם אני נפגעת שלא לצורך מהערות של הנוכחים האחרים ליד שולחן הסדר; הערות שאותם אני מפרשת כביקורת כלפי, למרות שהן אינן כאלה. מה אני יכולה לעשות בכדי להוריד מתח לקראת האירוע וכיצד להתייחס לכל העניין?
תשובה:
על אף שאחת לשלוש שנים לערך אנו נזקקים לחודש נוסף בלוח השנה בכדי להבטיח כי פסח יחול בעונת האביב, הרי שאין כל צורך במניפולציות מלאכותיות בכדי את ההתרגשות והחרדה הצצים ועולים במשפחות רבות לקראת ליל הסדר.
מרכזיותו המשפחתית של ליל הסדר גורמת לכך שברוב המשפחות מתחילים הדיונים לגבי "היכן נהיה השנה בסדר" עוד הרבה לפני שהתחלנו עם הניקיונות. לפי כמות האנרגיה שמשפחות לפעמים מוציאות על העניין ניתן לחשוב כי מדובר באירוע הנמשך לפחות שבוע ימים ולא רק מספר שעות. יחד עם זאת מכיוון שבמשפחות רבות ליל הסדר מגיע כחלק מ"עסקת חבילה" הכוללת גם לינה והכנות משותפות, אפשר להבין את המתח. השנה, באופן ספציפי, ישנה גם השבת הקודמת לליל הסדר שעלולה להעצים את המצוקה של אנשים שמתקשים להסתדר האחד עם השני.
לכל משפחה מנהגים ופתרונות משלה בנוגע להשתתפות בסדר. ישנן משפחות בהן בוחרים בפתרון דמוקרטי ושוויוני לפיו שנה אחת עושים עם משפחתו של הבעל ובאחרת עם משפחת האישה. לכאורה מדובר בפתרון פשוט, אלא שמטבע הדברים פה ושם נוצרים אילוצים היוצרים בלבול מסוים. כך או אחרת, השהייה המשותפת במהלך יממה או שתיים סביב אותו שולחן עלולה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. רובנו מומחים בלזכור את כל הפגיעות וכל העלבונות מימים ומשנים עברו, ואלו צפים ועולים סביב השולחן שכן למה לוותר ולשכוח אם אפשר לנטור ולזכור?
כאשר קיימת מתיחות בין אנשים, מספיק שאחד מהם – בדרך הכלל החזק מביניהם –לשים לדבר סוף. אין הדבר אומר ששניהם צריכים להפוך מכאן ולהבא לחברים הכי טובים, אולם כשהאחד מחליט כי הוא לא ייתן שיעצבנו אותו, יוציאו אותו מכליו או יפרו את שלוותו, הרי שבאופן מתפוגג הכוח שעומד כנגד. אין אנו יכולים לשנות את הזולת. רובנו כבר ניסינו זאת בעבר ונכשלנו, ומכאן שאם כבר נצליח לשנות מישהו הרי שמדובר רק בעצמנו.
אין ספק שקשה מאוד לפעמים לתפוס את תפקיד "החזק" ולהחליט ש"אני זה שעושה סוף למלחמה". מצד שני, מי שלוקח את ההחלטה הוא גם זה שיוצא כשידו על העליונה. חשוב לזכור כי בסיכומו של דבר כשאנשים מצליחים לעצבן אותנו, לא רק שאנחנו מענישים את עצמנו על טיפשותם של אחרים, אלא אנו גם חושפים את חולשותינו ובעיית הביטחון העצמי שלנו. אמנם גם אדם שחש טוב ובטוח בעצמו עלול להיקלע למצב בו הוא נמצא בחברתו של אדם שהוא אינו מחבב, אולם עובדה זו לעולם לא תגרום לו להרגיש נחות או מותקף.
בני זוג (לא רק צעירים!) מתווכחים לעתים לגבי המקום בו יערכו את הסדר. השיקול צריך להיות משולב ועליו להתקבל במשותף. טמנם בני זוג המקבלים החלטות יחד באופן שנותן מענה לצרכים של כל אחד מהם נדרשים מידי פעם לוותר. אולם כל עוד הדבר נעשה מתוך רצון טוב והדדיות, הרי שהוא רק מחזק את הזוגיות. גם אם הולכים למקום שבו אחד מבני הזוג לא מרגיש כל כך בנוח, הרי שחובתו של השני להשתדל כמיטב יכולתו שהאחר ירגיש בנוח. הדבר אומר ללכת ולדבר עם בני משפחתו ובמידת הצורך להודיע כי אם הם לא יוכלו לכבד את בן זוגו כפי שמכבדים אותו, הרי שהם יאלצו לשקול את עריכת הסדר במקום אחר.
למרות כל זאת, חשוב להימנע מהפיכת חג האמור לאחד בין אנשים לאירוע מפלג. הדבר לא רק שאינו מוסיף טוב, אלא גם מעביר מסרים שליליים לילדינו, הפוכים לגמרי מאלו שאנו רוצים להטמיע בהם.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
