בשנת תר"ח פרצה בווילנא מגיפת חולירע, וכנהוג התחילו היהודים לחפש ולחטט אחרי חטאים. בא מחפש חטאים אצל הגאון רבי ישראל סלנטר וסיפר לו כי פלוני עושה מעשים חמורים אשר לא ייעשו.
השיב לו רב ישראל מסלנט: 'את המצורע משלחים חוץ ממחנה ישראל, כמו שכתוב: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), וכידוע למדונו חז"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע (ערובין טז). איסור לשון הרע הוא גם על האמת, לעומת הוצאת שם רע שהיא הפצת שקרים. אם כן חטאו של מספר לשון הרע אינו מפני שדיבר שקר, אלא מפני שחיפש חטאים רק אצל הזולת. לכן ריבונו של עולם אומר לבעל לשון הרע: אם אתה כזה אומן במציאת חטאים, צא מחוץ למחנה, התבודד עם עצמך ומצא חסרונות שלך ועוונות שלך' (עיטורי תורה, ויקרא)
גם אצל הרומאים הקדמונים היה עונש חמור כלפי מוציאי דיבה: הגליה עם עבודת כפייה. הרומאים לא היו צדיקים אשר דאגו לטהרת נפשו הפנימית של האדם, אך הם מאוד דאגו ליציבות החברתית והבינו היטב שהדיבה מסוגלת לפורר את החברה כולה. אצלנו, לעומת זאת, מדובר לא רק במוסר חברתי, אלא גם במוסר אישי, רוחני ונצחי בבחינת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא…והבאת שלום בין אדם לחברו" (תפילת שחרית). בהימנעות מלשון הרע יש תועלת מעשית בעולם הזה ויש תועלת רוחנית נצחית בעולם הבא.
שמא יאמר אדם: "אם כך אסור לדבר, אסור לבקר, אז כיצד נתקן את עוולות הזולת?". התשובה לכך היא מה שכבר אמרנו בתחילת הדברים: אל תתקן אחרים, תקן את עצמך! חוש הביקורת ניתן לנו בכדי לעשות תשובה ולא בכדי למרר את החיים לאחרים. ראוי לשים לב בעניין זה כי את הוידוי אנו אומרים בתפילה בגוף ראשון: אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו', ולא בגוף שני: אשמת, בגדת וכו' ובוודאי לא בגוף שלישי: הם אשמו, הם בגדו וכו'.
בוודאי שהרבה יותר נוח להאשים את הזולת מאשר את עצמנו, וכבר אמרו חכמים: כל הפוסל במומו פוסל, כלומר אותו מום שיש בך אתה מזהה אצל אחרים. פרויד עשה מעניין זה אחד מיסודות שיטתו.
אדם רוצה לחיות בשלום עם עצמו ואין ספק כי מדובר בשאיפה ישרה. אולם כאשר הוא בזעם ובתסכול כלפי עצמו, במקום לעשות תשובה הוא עסוק בביקורת ובלשון הרע כלפי הזולת.
כבר הוזכר כי שורש הצרעת הוא לא רק העניין החברתי, אלא ריקבון פנימי יסודי בנפש. ריקבון זה עלול להתפשט גם אל חיצוניותו של האדם. עורו מרקיב, בגדיו מרקיבים, ביתו מרקיב. כשם שהוא רקוב מבפנים, כך הוא הופך לרקוב מבחוץ. הרבה נזק גורם מספר לשון הרע לזולת, לחברה, לאומה, אך לפני כל אלה ויותר מכולם, הוא גורם נזק לעצמו. כמה מסכן הוא, כמה עלוב הוא!
כמובן, שאמירת לשון הרע ברבים ועל רבים אינה מקילה על אותו אדם אומלל. אדרבה הדבר רק מחמיר איתו. לשון הרע על קבוצה מכפילה את עצמה כפי מספר חברי הקבוצה, ולשון הרע באמצעי התקשורת מכפיל את העוון כפי מספר השומעים.
אך לא רק אמצעי התקשורת אשמים אלא גם הצרכנים של אותם כלי תקשורת, שהרי אותם יצרני התקשורת מקיימים סקרים צפייה ושמיעה קבועים בכדי שיוכלו לספק את הסחורה המבוקשת. כאשר אנו נחדל ונחרים סחורה בזויה זו, ממילא יפסיקו לספק אותה. בידנו הדבר.
פרשת השבוע הקודמת עסקה בסוגים שונים של בעלי חיים לא כשרים. הסביר רבי ישראל מסלנט את סמיכות הפרשיות לפרשתנו: "אנשים מאד נזהרים ממזון לא כשר, ואפילו מחמירים חומרות רבות, הרבה יותר ממה שהם נזהרים מ"לאכול" אדם חי על ידי לשון הרע. באה התורה ללמדנו שלא כן הוא: אכילת אדם אינה חמורה פחות מאכילת מזון לא כשר.
כל זה נובע מעין הרע שהיא בבחינת תלמידיו של בלעם הרשע שעליהם נאמר כי הם בעלי עין רעה על הבריות. הם מסתכלים ברע שלהם ושונאים אותן. לעומת זאת תלמידיו של אברהם אבינו הם בעלי עין טובה, הרואים את הטוב שבבריות ואוהבים אותן. לכן על בעל לשון הרע לעשות תשובה, ולהפוך עין רעה לעין טובה.
"ולא הפך הנגע את עינו" (ויקרא יג נה), הסבירו פסוק זה על דרך דרוש בכך שהאדם לא הפך את "העין" מרעה לטובה. כאשר יהפוך את העין הרעה אזי גם יהפך הנגע לעונג של חיים טובים ומתוקים.
הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים והיישוב בית אל ומרבני 'צהר'
