אתגרים רבים לה לתנועת נוער בכלל ולבנ"ע בפרט, כשאחד הבולטים באותה אתגרים הוא היכולת לקיים תנועת נוער דתית המחויבת לעולם של תורה ומצוות במסגרת מעורבת של בנים ובנות יחדיו. יהיו בודאי רבים שיטענו שקיומה של מציאות או נוסחה שכזאת הוא בלתי אפשרי מצד ההגדרה. סבות רבות לכך ובכללן קלות ראש הקשורה באווירה של תנועה מעורבת, והתוצאות השליליות הבלתי- נמנעות הנובעות ממנה.
אין ספק שהציווי ההלכתי של התרחקות מהעריות (שו"ע אה"ע סי' כב' ס"א) אינו מתקיים בהדור במסגרת מעורבת כמו בנ"ע . אם נוסיף לכך את המתירנות המקיפה אותנו מצד התרבות המערבית, יש כאן אפילו מתכון בדוק לכישלון. אולם מול תפיסה זו קמים וניצבים דברי התוספות המבקשים לבאר מדוע בימינו (היינו בימיהם) אין הקפדה על איסור שימוש באשה לתפקידי שרות (כגון מלצרות). תשובתם של בעלי התוספות מבוססת על מציאות חיים המעידה כי במקום שבו חברה מתנהלת בצורה מסויימת שאין לחשוש בה לחטא, הרי שהדבר מותר, וכך התנסח המהרש"ל: "ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים"(תוס' קידושין פב'. ד"ה "הכל" וים שלש שמלמה קידושין פרק ד' סי' כה').
על תפיסה זו הרואה ומכירה במציאות החברתית שהשתנתה לכיוון יותר פתוח, התבססו גדולי הפוסקים במהלך הדורות כשאפשרו קיום חתונות מעורבות בנסיבות מסויימות (הגר"ע יוסף שליט"א למשל וכד') או להתיר שאילת שלום באופנים הראויים.
ומהי דרכנו? כיצד נברור לנו נתיב שיאפשר לנו להתמודד עם גליה העכורים של תרבות ימינו מחד מבלי להגיע לניכור מוחלט של הוויית החיים המודרניים?
התשובה לשאלה זו קשורה בתשובה לשאלה האם חזונה של ההלכה הוא קיום אוטובוסים נפרדים לגברים ונשים, מדרכות וחנויות נפרדות לבני שני המינים? האם "משמרות צניעות" במהדורותיהן השונות מייצגות את דרכה של תורה? האם משפחה לא יכולה לחוות סעודת שבת או טיול משותף עם משפחה אחרת בשם קדושת הצניעות? מאידך, ברור גם שהאלטרנטיבה המערבית ההופכת את תערובת המינים לנורמה נטולת כל זהות ויחודיות מגדרית איננה מקור השראה. תוצאותיה הרות האסון של תרבות זו ניבטות אלינו מכל פרסומת בכלי התקשורת, שבה הפך גופה של האשה לכלי לקדום מכירות תוך דרדור ערכי הצניעות עליהם גידל עם ישראל את בנותיו במשך הדורות.
לכל אלה ניתן להוסיף גם את מוסד המשפחה שהגיע לשפל חסר תקדים תוך עליית אחוז הגירושין בחברה האנושית (ובכלל זה הדתית) לרמה שלא ידענו כמותה מעולם. האם זה הדגל עליו נחפוץ לחנך את ילדינו? דומה שאצל רבים מאתנו (דתיים ושאינם מגדירים עצמם ככאלה) יש געגוע עמוק לחזור לקו האמצע שהיה אמנם מאוד לא מדויק ומוגדר, אולם היה בו בריאות אנושית וגם דתית. בריאות שבה לא יעלה על הדעת שנשים וגברים יאלצו לנסוע באוטובוסים נפרדים (ידועות תשובותיו של הגרש"ז אויערבך על ההיתר לשבת ליד אשה באוטובוס וכן תשובת ר' משה פיישטיין על הנסיעה באוטובוס דחוס באנשים משני המינים), אבל שגם איננה מסוגלת לסבול מציאות שבה לבוש המתאים לחוף הים יהפוך לנורמה ונחלת הכלל ברשות הרבים. הבריאות שבה מדובר, לא מסוגלת להבין מדוע מותר לחבר כנסת חרדי לשוחח עם חברת כנסת או פקידה באוצר בכדי לקבל תקציבים למוסדות חרדיים, אבל הדבר הזה אסור במסגרת סעודת שבת ודברי תורה. בשם הבריאות הזאת המבקש לאזן אפשר גם לקבל ולחנך למציאות שבה ראוי לאפשר לבני נוער בגיל הנעורים לקיים שיח ביניהם, תוך הבנה שלא כל תרבות הפנאי והבלוי המלווים בקלות ראש ייעשו דווקא בערבוב בין המינים. דבר שאינו בהכרח משקף גם את מגוון החוויות המתאימות לכל מין.
החזרה לבריאות מחייבת בדיקה של מגוון הפעילויות וסיווגן לכאלה היכולות להיעשות בצוותא לאלו שבהן ראוי לשמור על הפרדה. אין כאן שחור או לבן. לדוגמא: אפשר שיש לבדוק מחדש האם נכון לקיים מחנות קיץ מעורבים לבני כתות חטיבות הביניים, אולם לחייב התייחסות שונה אצל הבוגרים ואולי להיפך. בעניין זה אני חייב לציין כי אחת התופעות המוזרות בהן נתקלתי לאחרונה בסמינריונים של בנ"ע היא הפרדה ביחידות הלימוד והעומק לעומת העירוב בין המינים ביחידות החברתיות והבידוריות. לענ"ד יש כאן בלבול גמור של היוצרות. הכל נכון אבל הפוך. הלמוד צריך אולי בנסיבות מסויימות להיעשות יחדיו, אבל בלוי חברתי, שבד"כ מלוה בקלות ראש, מוטב לו שייעשה אחרת.
החזרה לבריאות תתבע מאתנו להגדיר קוים ברורים שהם מחוץ לתחום אבל מרחבים מספיקים שיאפשרו לנו לחיות כיצורים חברתיים ואנושיים.
הרב דוד סתיו הוא רבה של העיר שוהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת ויו"ר הנהלת ארגון רבני צהר
