שאלה: לפני כמה ימים נקראתי למנהל שלי במקום העבודה והוא בשר לי כי לצערו בסוף השנה האזרחית אסיים את עבודתי, וזאת עקב צמצומים הקשורים במשבר הכלכלי שפגע בחברה בה אני עובד. אני בן 40 ועובד למעלה מ-15 שנה בחברה. אין לי מושג מה אעשה, שכן הסיכוי שלי למצוא עבודה היום, בגילי, עם ההכשרה והדרג הניהולי בו עבדתי, היא אפסית. מדאיגה אותי עוד יותר העובדה שלא ספרתי לרעייתי ולמשפחה בכלל על הפיטורין. אני יודע שאשתי תפגע ככל שאספר בשלב מאוחר יותר, מאידך אינני מוצא בתוכי כוחות לספר כעת. בינתיים אני שקוע בדיכאון והתחושה היא שאין מוצא. מה עושים? איך יוצאים מהמצב הזה?
תשובה: שאלה זו הגיע אלי כבר לפני כחודש ימים, ובשל התעסקות עם נושאים אחרים הגעתי לענות עליה רק עתה, ואולי טוב שכך. הטלטלות שהמשק חווה בשבועות האחרונים, ונבואת הזעם לגבי העתיד, הופכים את השאלה רק לרלוונטית יותר.
פיטורין, במיוחד באמצע החיים ולאחר שנים רבות של עבודה, הם משבר משמעותי לא רק לעובד אלא גם לבני משפחתו. המשבר משפיע על המשפחה במישורים שונים: הכלכלי, הנפשי והמשפחתי. המישור הראשון, המיידי והמוחשי מכל, הוא זה הכלכלי. אמנם אנשים שעבדו במקומות עבודה מסודרים מקבלים הפיטורים פיצויים המבטיחים להם הכנסה לעוד כמה חודשים, אולם אין בכך בכדי להסיר את החששות אולי עבודה חדשה לא תמצא בקלות, מה גם שהיא עלולה להיות מכניסה פחות מזו הקודמת וזאת כתוצאה מתנאי שוק העבודה בתקופת משבר. משפחתו של אדם שפוטר ונאלץ להשתלב בעבודה ברמה ובסטאטוס נמוכים מאלה שהיו לו בעבר, נאלצת לעשות הערכה מחודשת ותכנון כלכלי חדש. קשה מאד לרדת ברמת חיים. קשה לדחות הוצאות הקשורות בשיפור תנאי המגורים. קשה לבטל נסיעות לחו"ל וקשה לצמצם בסוגי האוכל שקונים. ישנם כאלו שעבורם הדבר הכי קשה, הוא לומר לילדים "לא, אין עבור זה כסף". הילדים אמנם לא צריכים להיות אלו שפותרים לנו בעיות כלכליות, אולם בעת הצורך הם בהחלט יכולים להטות כתף ולשאת באחריות המשפחתית.
אולם לאבטלה גם פן פסיכולוגי, ונראה כי בעיקר ממנו השואל חושש. אבטלה משפיעה, לעיתים קרובות, על הדימוי העצמי של האדם, במיוחד כשמדובר בגברים. עבור גברים רבים עבודה ומעמד מקצועי הם מרכיבים משמעותיים בדימוי וההגדרה העצמיים. כשגבר שכזה מוצא עצמו ללא עבודה וללא יכולת להזדהות עם מקום עבודה, עם מקצוע מסוים ועם היכולת להיות יצרני, הדבר בהחלט יכול לגרום לתחושת דיכאון. דיכאון שכזה דומה לרגשות אחרים שיש לנו כאשר אנו מאבדים דבר יקר. מצב זה יכול לגרום לאדם להרגיש פגיעה קשה בערך העצמי שלו ויכול לתת תחושה כי הוא מאכזב את הסובבים אותו, במיוחד את בני משפחתו הסומכים על שולחנו. לטוב או לרע, ההצלחה והמעמד של אדם בחברה נמדדים במידה רבה בעבודה שלו ובכמה כסף הוא מרוויח. תקופה של אבטלה עלולה בהחלט לגרום לאדם שהרגיש טוב עם עצמו ושידע שיש לו יכולות, להפוך למדוכדך, פסימי ולראות את עצמו חסר ערך.
האמת היא שתחושות אלה שקריות. מדובר בתגובה לא בריאה. חלק גדול מהאנשים שמפוטרים אינם מאבדים את עבודתם בשל טיב התפקוד, אלא על רקע אילוצים כלכליים הנובעים מהמצב במשק. מיתון יכול לגרום להרבה פרויקטים טובים להסגר "מהיום למחר", ומכאן שאין מה להתבייש אם פוטרת. בוודאי אם אתה יודע כי את עבודתך עשית נאמנה על הצד הטוב ביותר.
פיטורין מהווים גם את אחד מגורמי הלחץ המשמעותיים על משפחות. במצבים מסוימים משפחות עלולות להגיע לכדי אלימות וזאת בשל השילוב שבין חוסר ודאות כלפי העתיד, ההתמודדות הכלכלית בהווה והפגיעה במעמד האישי. מדובר בצירוף קטלני שעול לגרום לא רק לדיכאון אלא אפילו לתחושה של ייאוש וחידלון. חשוב לזכור כי ישנם אנשים שדווקא נהנים מההזדמנות לא לעבוד לתקופה מסוימת, במיוחד אם מבחינה כלכלית הם יכולים להרשות לעצמם זאת. אנשים כאלו מגלים דברים חדשים על החיים ועל מערכות היחסים שלהם. במילים אחרות: מדובר במצב שבו ניתן "לעשות מהלימון לימונדה".
ולעצם שאלתך: כמדומני שאם יש משהו שיכול לעזור לבן אדם במצבך, אדם שעבר טראומה של פיטורין, זה לשתף את האנשים הקרובים אליו. אנשים אוהבים אותנו בגלל מי שאנחנו, לא בגלל שאנו מהנדסים, אנשי תוכנה או עובדים בעירייה. הם גם לא אוהבים אותנו בגלל שאנחנו מרוויחים 15,000 ₪ בחודש או רק 5,000. לכן אין מה לפחד, שהרי לא יכעסו עליך או יפסיקו לאהוב ולהעריך אותך. דווקא שמירת סודות שכאלו מבת הזוג והמשפחה עלולה לגרום נזקים, ונזקים אלו קשים לתיקון הרבה יותר ממשצב כלכלי. איבוד האמון הבסיסי בין בני הזוג הוא מחיר גבוה ולא מוצדק לפיטורין, בעוד שמערכת יחסים טובה מסוגלת לספק תמיכה בבן הזוג בשעת משבר. אין לי כל ספק כי אם אשתך הייתה מאבדת את מקום עבודתה, אתה היית רוצה לדעת על כך על מנת שתוכל לתמוך בה. האם רעייתך אינה ראויה לכך?
התשובה לשאלתך, ברורה אם כן. עליך לספר בהקדם האפשרי לרעייתך על פיטוריך מבלי לפחד ומבלי להתבייש. בשולי הדברים אציין כי לשאלך חשיבות מרובה בימים אלו, בהם משפחות רבות נאלצות להתמודד עם סוגיות דומות. ברמה המשפחתית חשוב לסגור כי בסופו של דבר גם מהמשבר הזה נצא. ברמה הקהילתית עלינו להפגין רגישות למשפחות ולבחון דרכי סיוע תוך שמירה על כבודן העצמי.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
