הפרשת תרומות ומעשרות

לבקשת הקוראים, נעסוק בפינותינו הבאות, במצוות התלויות בארץ. ונפתח בדיני הפרשת תרומות ומעשרות. נציין, תחילה, את סדר ההפרשה כפי שנעשה בזמן שבית המקדש היה קיים.

הסברים והערות לטבלה

* חכמים נתנו שיעור להפרשת תרומה גדולה: אחד מארבעים (0.025) לבעלי עין טובה (נדיבים)

                                                             אחד מחמישים (0.020) לאנשים בינוניים.

                                                             אחד משישים (0.016) לבעלי עיין רעה (קמצנים)

** בשנים: הראשונה , השניה, הרביעית והחמישית משנת השמיטה שעברה, מפרישים מעשר שני.

*** צריך לשמור את הפרי, לעלות איתו לירושלים ושם לאכול אותו בטהרה. אם אין אפשרות לעלות   

       לירושלים בכל פעם שיש מעשר. פודים (מחליפים) את קדושת הפרי בכסף שווה ערך למחיר הפרי.   

            הפרי הופך להיות חולין ומותר באכילה. את הכסף שומרים ואוגרים לזמן העלייה לרגל ושם     

            קונים ממנו רק מזון ואוכלים בטהרה בירושלים.

****   בשנים: השלישית והשישית לאחר השמיטה , מפרישים מעשר עני.

***** תרומה גדולה ,תרומת מעשר, ומעשר ראשון מופרשים בשנים א – ו למחזור השמיטה. בשמיטה

           לא מפרישים תרומות ומעשרות, כי התוצרת הפקר.

תרומות ומעשרות (ע"י החקלאים) בזמן הזה

חובת הפרשת תרומות ומעשרות מוטלת על החקלאים או על בית האריזה, מיד לאחר אריזת הפירות או הירקות. כיום לא ניתן להפריש לכהנים את המגיע להם (תרומה גדולה ותרומת מעשר) מכיוון שאינם יכולים לאכול את התרומה כי היא טמאה ברגע שנגענו בה (כי כולנו טמאים) וגם הכהן לא יכול לאכול את התרומה בגלל שהוא טמא.

אבל החובה להפריש קיימת , ואיסור האכילה קיים. לכן מפרישים את המינימום (כלשהוא כתרומה גדולה ו1% כתרומת מעשר ) ונותנים לאכילה לבהמת כהנים כדין תרומה טמאה. (להנהלת הספארי ברמת גן, צרפו גם רב שהוא כהן, כדי שבעלי החיים שבו יחשבו כבהמת כהן ויהיה מותר להם לאכול תרומות טמאות. כך מועברים לספארי מידי יום תרומות שהופרשו ע"י גופים גדולים כמו צה"ל וכדומה. וכך נעשה גם במקומות נוספים בארץ)   

את שאר ההפרשות צריך וניתן לתת מכיוון שאינם קדושים ואינם מוגבלים באכילה בטהרה.

יוצא אם כן שצריך לתת ללוי עשירית מהיבול ובשנים ג, ו למניין השמיטה, צריך להפריש גם עשירית לעניים. למרות שמותר לאכול את המעשרות אבל חובה להפרישם ולתת ללויים ולעניים. מצווה זו, המוטלת על החקלאים, או בתי האריזה, קשה עליהם מאד, כי בימינו הפרשה זו באה כתוספת למיסים שחייב כל אזרח להפריש מהכנסותיו (וכידוע עול המיסים בארצנו הוא מן הגבוהים בעולם), ותוספת של 10%- 20% על המיסים הופכת את עבודת החקלאים הדתיים לכמעט לא כלכלית. זו הסיבה בגללה עושים החקלאים או בתי האריזה, הסכם עם לוי וכן עם עני (בשנים ג,ו) שימכור בחזרה לבעלים את המעשר. בתמורה לסכום כספי שמקובל ביניהם שהוא נמוך בהרבה מעשירית שצריך לתת כמעשר. כך שהחקלאי מקיים את מצוות ההפרשה, ולמרות זאת הוא "יוצא בזול" ולא מפסיד עשירית מהתוצרת או שתי עשיריות בשנים ג, ו.

בשבוע הבא נעסוק, בע"ה, בהפרשת תרומות ומעשרות ע"י הלקוחות בביתם.

הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר'.